ביקור מטלטל בעולם האמת

זה קרה באותו יום חמישי של חודש דצמבר שנת 2008. הוא יצא מביתו לכיוון עבודתו בבית העלמין, שם לפתע חש ברע והובהל לבית החולים. התקף לב. הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים, ולאחר 6 מכות חשמל הם קבעו את מותו, בעודו שרוע על מיטת הטיפולים, נשמתו נפרדה מן הגוף, ומאז הוא עבר טלטלה רוחנית אדירה ועוצמתית, אשר שינתה את חייו מן הקצה אל הקצה, סיפורו המרתק והמדהים של אשר ביטון, על הביקור הלא צפוי לו זכה ממלאך המוות ופמליה של מעלה. לקרוא וכן להאמין

| י"ח חשון התשע"ד |
אא

ראש עיריית קריית שמונה, ניסים מלכה, לא מעכל עד היום את מה שקרה לו באותו יום חמישי, בדצמבר 2008. טלפון בהול שהגיע ללשכתו דיווח שידידו הוותיק, אשר ביטון, נמצא במצב קשה בסניף קופת החולים המקומי. הוא עזב את הכל, נסע לכיוון המרפאה, וכשהגיע ראה את קרובי משפחתו של ביטון עומדים בחוץ, מבוהלים ומלאי סימני שאלה. הוא שאל מה המצב כרגע, והם ענו שהרופאים בפנים מנסים להציל את חייו של ביטון מחוסר ההכרה באמצעות מכות חשמל. מלכה נכנס פנימה, ושמע בעצמו מד"ר בוריס סידלקובסקי, רופא חדר המיון בקריית שמונה, שהוזעק למקום עם התמוטטותו של ביטון, שלמעשה אין כבר מה לעשות. המצב קשה, המטופל לא מגיב, והרופאים הרימו ידיים ומתכננים כעת לנתק אותו ממכשירי ההחייאה. מלכה, רב מוסמך, לא אמר נואש. הוא התקשר מיד לידידו, הרב חיים עמרם אפרגן מקריית אתא, בבקשה שיברך את ביטון. "הרב אפרגן אמר לי נכון, הוא במצב קשה, אבל תגיד לרופאים שלא יתייאשו, ושיתנו לו עוד מכת חשמל, שביעית במספר", מספר ראש העיר. "הודיתי לרב, ומיהרתי לרופא. ד"ר בוריס בדיוק אמר שזהו, אין מה לעשות, ביטון למעשה כבר נפטר, ובעוד דקות ספורות הם ינתקו אותו ממכונות ההנשמה. כולם החלו לבכות, ואני ביקשתי מהרופא: בבקשה, תתן לו עוד מכת חשמל אחת. הוא לא הסכים, אבל הפצרתי בו: אני מבקש ממך, רק עוד פעם אחת, תלך ותיתן לו עוד מכת חשמל. אין מה להפסיד. הוא נכנס, נתן מכת חשמל, והדופק חזר. הד"ר יצא החוצה כשהוא מופתע, ואמר הדופק חזר, אבל כנראה שהוא יהיה צמח, כי המוח לא קיבל חמצן זמן ממושך. השבתי לד"ר ישועת ה כהרף עין. הוא שאל לפשר המשפט, ואמרתי לו נמשיך להתפלל שהקב"ה יעזור לו, עד שאשר יחזור לעצמו". בהמשך, מספר מלכה, הבהילו את ביטון לבית החולים בצפת, לטיפול נמרץ, שם הרופאים חזרו ואמרו שהגוף לא ממש מגיב. מיד התקשרו בני המשפחה לרב שיינברגר מירושלים, שהורה לקיים טקס פדיון נפש בהשתתפות עשרה אנשים. ואכן, המשפחה והחברים התכנסו במניין, הגיעו לבית החולים, ביקשו רשות מהרופאים, וקיימו את טקס פדיון הנפש. לאחר 48 שעות בישרו הרופאים לבני המשפחה שביטון מזיז את ידיו ורגליו. לאחר ימים ספורים קיבל ניסים מלכה שיחת טלפון. על הקו היה לא אחר מאשר ביטון עצמו. "הייתי בהלם. הוא סיפר ששמע וראה אותי בזמן שהיה מחוסר הכרה, ציטט מה שאמרתי לרופא כאשר היה במוות קליני, ותיאר את כל מה שהתרחש שם, כולל השיחות המדויקות שלי עם הרבנים. כיצד היה יכול לדעת את הדברים האלה?...".

* * *

הכתבה המוצגת לפניכם אינה קלה לעיכול. מקרה כזה, שזהה לאינספור אחרים שמסתובבים ברחבי הארץ והעולם, יכול להרים גבה אף בקרב המאמינים שבינינו. אך הפרטים וההוכחות החותכות עם העדים, האימותים והראיות שהוצגו בפניי, הסירו כל ספק. אשר (מסעוד) ביטון, 50, גרוש ואב לשלושה ילדים, המתגוררים עם אמם בבאר שבע. עד היום כולם הכירו אותו כאחד מוותיקי הקריה, כעובד מסור בבית העלמין המקומי, כאדם פשוט וישר. דרוויש בלשון העם. אבל, היום זוכה ביטון לסטטוס אחר לגמרי. אנשים מגיעים אליו על מנת לקבל ברכות, להתייעץ איתו, לארח לו חברה, ובעיקר לשמוע את סיפורו המדהים, אותו הוא מגולל בחוגי בית שונים אליהם הוא מוזמן - ללא כל תמורה, כמובן. הוא מתעקש בכל הזדמנות שלא לקבל עזרה כספית, וטוען בלהט שהוא בסך הכל רוצה לפקוח לאנשים את העיניים. שידעו שיש עולם הבא, שיש שכר ועונש ושחשוב להיות אדם טוב יותר. נחזור קצת אחורה. ביטון עלה לארץ ממרוקו בגיל 6, התגורר בבאר שבע, וב- 1991, לאחר שנפטרה אמו, הגיע להתגורר בקריית שמונה. כבר בגיל 13 החל לעבוד בחברה קדישא בבאר שבע, ולא עזב את המקצוע גם כאשר עבר לצפון. עם השנים הפך לדמות מוכרת, וביצע את עבודתו בבית העלמין המקומי במסירות נפש ממש. הוא קרא מזמורי תהילים על נפטרים מחוץ לשעות העבודה, ניקה מצבות, ערך אזכרות, שימש כקברן, רחץ גופות ותמיד עשה יותר מההגדרה היבשה של תפקידו, כולל שעות רבות עליהן לא קיבל תשלום, וכולל עריכת לוויות בשעות לא שגרתיות כמו 2:00 בלילה. אם להשתמש בשפה תיאורית יותר, ניתן לומר שכמעט מאז ומתמיד הוא למעשה חי את המוות. בבוקר אותו יום, בחודש דצמבר 2008, החליט ביטון לקחת חופש מהעבודה, ולבקר את קברי הוריו. בדיעבד, הוא מבין ש"הנשמה ידעה לאן היא עומדת ללכת". הוא נסע באוטובוס לקבר אביו בנהריה, שם ביקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בצעירותו. משם נסע לבית העלמין בבאר שבע, גם שם בכה על קבר אמו, וביקש שתסלח לו. מעולם הוא לא עשה זאת, לדבריו, אבל אותו יום היה שונה. כל זאת הוא מספר ולוגם מים מהכוס המונחת לפניו. הוא שותה לא מעט במהלך הראיון, על מנת להרגיע את רוחו הסוערת, ולא פעם מזיל דמעות. בהמשך אותו יום נסע לקברו של הבבא סאלי בנתיבות, ומשם הגיע לתחנה המרכזית בתל אביב. השעה הייתה מאוחרת, והאוטובוס היחיד לקריית שמונה יצא רק בחצות. הוא הגיע לביתו לפנות בוקר, נח מעט, התפלל בנץ החמה, שתה קפה בסניף אגד המקומי, ומשם המשיך לעבודה בבית העלמין. היו לו שלוש אזכרות באותו יום, והוא סיים אותן ב- 10:30 בבוקר. "באותו זמן התחלתי להזיע. זה היה מוזר, כי הזיעה הייתה קרה, והיה יום חם", הוא מתאר. "בהמשך הרגשתי שיד שמאל שלי כבדה מאד, כאילו שקלה טון. לכל זה התווספה סחרחורת חזקה, וכבר התחלתי לאחוז בקיר שלא ליפול. כשראיתי שיותר מדי קשה לי, ביקשתי ממכלוף, בן דודה שלי, שעבד איתי בבית העלמין, לקחת אותי לקופת החולים. לפני המקרה הזה, גם אם היו הורגים אותי לא הייתי מוכן ללכת לקופת חולים, אבל הפעם ראיתי שהאיברים שלי נחלשים. מכלוף אמר שהכל יעבור, וביקש מחיים ביטון (קבלן מקומי), ללוות אותי לקופת החולים. בכניסה לקופת החולים הלך חיים לענייניו, ואני צעדתי לכיוון המעלית, אבל אז החלו כאבים חזקים גם בחזה - כאבים שהלכו ובאו. פתאום, שם, בקופת החולים, פשוט התעוורתי. ראיתי הכל שחור. לא היה לי כוח לעמוד על הרגליים אחרי שנכנסתי למעלית, וכך נשארתי יושב על רצפת המעלית, שבינתיים עלתה וירדה, עד שהפקידה ראתה אותי. היא משכה אותי משם, ואנשים טובים שראו אותי הכניסו אותי מיד לחדר הטיפולים. היה לי לחץ דם 220, דופק 120, ירידה גדולה בסוכר, והחמצן כמעט לא הגיע למוח. התקף לב, אשר בהמשך הפך לדום לב. חיברו אותי לחמצן, אבל זה לא עזר. לאחר מספר דקות עשו לי א.ק.ג והבינו שאני במצב קשה מאוד. ד"ר נדים, מקופת החולים, ביקש מהפקידה להזמין מיד את מד"א. בינתיים מכלוף הגיע, ואמר לי עוד מעט הכל יעבור. שמעתי את הקול שלו, ואמרתי לו מכלוף, מחילה ביני לבינך. אני הולך למות עכשיו! (בוכה). אם אמות, לפחות תקרא קריאת שמע!. פתאום הרגשתי כאילו מישהו לוקח משהו מהגוף שלי, ואז הנשמה שלי עלתה למעלה. ראיתי את הגוף שלי למטה, על מיטת הטיפולים. הבנתי שהגוף במצב של דום לב, וראיתי שהוא נהיה כחול לגמרי. האנשים של מד"א הגיעו, ואז ראיתי איך הודיעו בטלפון ללידיה, בת דודתי, שהמצב שלי קשה מאוד. היא עזבה את העבודה והגיעה מיד. בינתיים ראיתי מלמעלה איך שלושה רופאים עובדים עליי: ד"ר נדים, ד"ר הלר וד"ר בוריס סידלקובסקי. שלושתם התחילו להכין אותי למכות חשמל. באותו זמן ראיתי דבר מזעזע: מלאך המוות בא אליי ונתן לי שתי טיפות של סם המוות. כולו עיניים-עיניים. זה פחד אלוקים, שרק מי שעבר את זה יכול להבין. הרגשתי את מכות החשמל. נתנו את המכה הראשונה כדי להחזיר אותי לחיים, ואז אותו מלאך המוות תפס בי בחוזקה. רעדתי. ואז עוד מכה, ועוד מכה. ארבע, חמש, שש. ואז - ברוך דיין האמת. יצאתי מהעולם הזה. מכלוף קפץ על הגופה שלי ובכה אחי מסעוד, אחי אשר! עזבת אותי לבד! מחילה, אני מבקש ממך סליחה!. הרופא יצא ואמר להם שזהו - אין מה לעשות. הלכתי לעולמי. ראיתי את אחת הנשים שעבדו איתי בוכה וצועקת מסעוד, איפה כל הנפטרים שגמלת להם טוב?. יצחק קקון, יו"ר המועצה הדתית, ישב ובכה בצד. ראיתי גם את הרב ניסים מלכה, ראש העיר, תופס את הטלפון והיד שלו כולה רועדת. הוא התקשר לרב עמרם אפרגן, אחיו של הרנטגן, ואמר לו הרב, תברך בבקשה את אשר ביטון, אולי יקרה נס. הרב אפרגן אומר לו הוא לא נפטר, אבל הוא יוצא עכשיו לעולם האמת. תנו לו עוד מכת חשמל אחת, והוא יחזור. זו הייתה המכה השביעית. הרב ניסים הגיע לד"ר בוריס וביקש ממנו לתת עוד מכה אחת. הוא אמר בשביל מה לתת? אין דופק, אין נשימות, אין כלום - הלב פסק לעבוד כבר שתיים-שלוש דקות. ראש העיר אמר להם אף על פי כן, תתנו לו עוד מכה. באותו זמן הגבירו את המתח, ונתנו לי מכה כזו חזקה, עד שראיתי את הגוף שלי קופץ ממש. ואז התחיל טיפה דופק, וראיתי את כולם בשמחה ובצהלה: יש דופק, יש דופק!".

* * *

בשלב הזה, מספר ביטון, גופו אמנם חזר כביכול לחיים, באמצעות המכשירים, אבל נשמתו "נמשכה" למעלה. בזמן שכאן חלפו 45 דקות, שבהן הועבר לבית החולים "רבקה זיו" בצפת, תוך שהרופאים מאבדים אותו שוב בדרך ומחזירים אותו באמצעות הנשמה, הוא חווה משהו אחר לגמרי. לא ניתן לתחום את אותה חוויה בפרק זמן דומה, מאחר, שלדבריו, בעולם הבא אין בכלל מושגים של זמן. "לאחר שנשמתי יצאה מן הגוף הרגשתי רוח גדולה מאוד, רוח סערה שמושכת אותי למעלה, עד שראיתי מנהרה", הוא מספר. "אמנם הייתה לי תחושה עילאית, אך גם היה קשה מאוד לעבור בחושך בתוך המנהרה הזו, עד שראיתי טיפה קטנה של אור. פתאום הרגשתי ידיים אוחזות בי ומוליכות אותי עד למעלה. האור משך אותי והתחיל לגדול ולגדול. זה היה אור אחר ממה שאנחנו מכירים. אור אינסופי. ואז הגעתי לשם. הסתובבתי וראיתי ארבעה אנשים לבושים שחור. הם הסתכלו עלי והעיניים שלהם כאילו יקדו אש מרוב שנאה. רעדתי כל כולי. לא הבנתי לאן מוליכים אותי, אבל ידעתי שאני במקום טוב. פתאום שמעתי שאומרים לי רשע! רשע!. זה היה פחד איום ונורא. בוא לבית הדין!. ואז שמעתי בת קול קוראת ואומרת מסעוד ביטון, בוא לבית הדין!, וראיתי כיתות-כיתות של אנשים לבושים בשחור. הם, למעשה, יצגו את כל העבירות שעשיתי בימי חיי. נכנסנו לבית הדין, וראיתי ארבעה דיינים לבושים בלבן. שניים מהם נפטרו בדורות הקודמים, ושניים מהם חיים איתנו היום, אבל אין לי רשות לספר מי הם. הם הסתכלו עליי, והתיקים שלי התחילו להגיע. האנשים עם הבגדים השחורים התחילו להגיע גם הם. רעד אחז בי, והייתי מרותק. מיד מנו בפניי את חטאיי, ושאלו: האם נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? ציפית לישועה? על שלושת השאלות האלה יכולתי לענות, לאחר מכן לקחו לי את הדיבור בהמשך האשימו אותי שדיברתי בבית הכנסת, וגם הראו לי את האנשים שדיברתי איתם בשעת התפילה ובשעה שספר התורה היה פתוח, רציתי לומר אבל הם דיברו איתי!, אך לא יכולתי לדבר. חיללת שבת!, אמרו לי. אבל אף פעם לא חיללתי שבת, אמרתי לעצמי. הם החלו למנות את החטאים שעשיתי בשבת, כמו כעס בשבת, או שעברתי על הלכות שאנחנו תופסים כקטנות - בורר, עירוב וכו".

הדיבור בבית הכבסת עד כדי כך גרוע?

"אתה לא מבין עד כמה. באותו זמן גם דנו אותי על כל האנשים שיכולתי להעיר להם ולא הערתי. אמרתי ריבונו של עולם, מה אעשה?. רציתי לדבר אבל לא יכולתי. וגם העניין של השבת - שכעסתי, בכיתי או הייתי עצוב בשבת, הדברים האלה גרמו לי שם לבכי, רעד וחלחלה. ואז יצאו עוד כמה תיקים, ולא היה לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש".

מהדברים עולה תמונה קשה מאוד, עד כדי כך מדקדקים איתנו? איפה העניין של "אל רחום וחנון"?

"בית הדין הוא לא המקום של השכינה. הרחמים של הקב"ה נכנסים לתמונה בשלב מאוחר יותר, אחרי שמונים בפניך את חטאיך וגורמים לך להבין את חומרתם. בשלב הבא הגיעו ארבעה ילדים קטנים, ממש קטנים. הם הסתכלו על ארבעת האנשים שלבושים בשחור, וביקשו להוסיף לדין גם את המצוות והזכויות שלי. עד אז הכל היה בשבילי ממש סיוט, הרגשתי כמו כבשה בין שבעים זאבים, אבל אחרי שהמלאכים בלבן ביקשו בית דין צדק, ירדנו למטה ירידה מאוד תלולה, עד שהגענו לבית העלמין כאן למטה בקריית שמונה, במעין עולם מקביל. שם ראיתי את כל הנפטרים עומדים ליד הקברים שלהם, ואני ביחד עם הארבעה בשחור והארבעה בלבן. שם, בבית העלמין, ראינו את כל החיילים המתים, כשהם לבושים במדים לבנים, כמו של חיל הים, רק בלי התגים שלהם. כולם שמחו הנה מסעוד בא, הנה אשר בא!. שמחה וצהלה, כאילו מה קרה. הרגשתי שיש לי שומרים, שיש לי פמליה שלא תיתן לאנשים בשחור לפגוע בי. שאלו את החיילים מה יש לכם עם מסעוד? מה הוא עשה לכם?. הם ענו הוא בנה לי את הבית, כלומר את המצבה, הוא ניקה לי את האותיות על המצבה וכו". אכן, ביטון נהג שנים ארוכות לנקות קברים מלוכלכים לאחר שהבין שאף אחד לא בא לפקוד אותם, "חשבתי כל הזמן, אולי אין לנפטר מי שירחץ את הקבר?", הוא משחזר, "אז מה יש, עוד דלי מים? עוד חמש דקות לומר אשכבה? אולי הקרובים שלו גרים רחוק ולא באים לעשות לו אשכבה? מבחינתי זה היה טבעי, אבל הסתבר ששם למעלה הכל היה רשום. ואז, אותם מלאכי חבלה הרפו מהאחיזה החזקה שאחזו בי ביד שמאל. האחיזה שלהם הייתה כל כך קשה, שעד היום היד הזו שלי נשארה משותקת באופן חלקי. בהמשך עלינו למעלה לבית דין צדק. הוציאו את הספרים שלי, כשאותם ארבעה בשחור שוב עומדים על ידי, אבל אז בית דין צדק התמלא בפמליה שלי - מאות אנשים ממש. כל החללים מצבא הגנה לישראל, כל האנשים שקראתי עליהם קדיש, כל האנשים שעשיתי איתם חסד - כולם עמדו לידי. רק אז התחלתי קצת להרגע. בהמשך הראו לי סרט - מיום שנולדתי ועד היום שנפטרתי. לאחר מכן ראיתי 71 דיינים, ועטרותיהם בראשיהם. הם הסתכלו עלי, והפנים שלהם היו נראות כמו של מלאכי השרת, כמו סנהדרין גדולה. אבל מה, הם כעסו עליי בגלל חילולי השבת. כל כך רציתי לומר לא חיללתי שבת!, אבל הם הקדימו אותי ואמרו שזה שכעסתי בשבת - בזה כבר חיללתי שבת. קיבלתי עלי את הדין, ומשם התחילו לדון אותי על כל פרט ופרט - מיום הלידה, עד בר המצווה, עד החתונה שלי וכן הלאה. כאן בחיים אולי חשבתי שאף אחד לא רואה אותי, אבל שם, מסתבר, מצלמים אותך. כשאתה מגיע לעולם האמת - מראים לך כל מה שעשית ואמרת בחדרי חדרים. דנו אותי על עניינים של טהרת המשפחה, על מחשבה בבית הכנסת ועל עניינים נוספים.בהמשך, מספר ביטון, הוא קיבל רשות להיפגש עם בני משפחתו שהלכו לעולמם, "היה עצב על פניהם", הוא מספר. "כאילו אמרו בזמן כזה אתה בא?".

וכל אותו זמן לא חשבת מה קורה איתך למטה?

"היה פחות אכפת לי. הגוף היה אי שם למטה, והייתי כבר בעולם האמת שלי. לאחר שראיתי את הסרט על חיי ואת המשפחה שלי, הוליכו אותי למן מקום שאין סוף לאור וליופי שלו, וכולם שם היו לבושים לבן, הסתכלו עלי וחייכו. שמחתי ונהנתי, אבל עדיין היה לי את הפחד הזה, שלא יוציאו אותי לגהנום, למקום של הבושה. משם לקחו אותי לחדר שמזכיר חדר חקירות. שמו אותי על כיסא לבן שכולו ברזלים לוהטים כמו אש, ושם טעמתי את אש הגהנום. כולי נשרפתי ועברתי ארבע מיתות בית דין והייתי בפחד וחלחלה נוראיים... (בוכה). שאלו אותי מספר שאלות על חטאים מהעבר שלי - למה דיברתי עם אנשים בצורה לא נכונה, למה גזלתי זמן של אנשים וכן הלאה. אין דבר שחמק מהם. בכל אותו זמן המלאכים הלבנים בצורת ילדים עמדו מולי, כל אחד בתורו, בשקט מוחלט". לאחר שחווה את טעם הגהנום, כהגדרתו, הגיע ביטון לבית דין צדק. שם, לאחר שהזדכך מחטאיו, נערך המשפט המאוזן, לא לפני שנשמתו "הוטבלה" במקווה רוחני. "משם עברנו לכפות המאזניים. שמו את העבירות והמצוות שלי על כפות המאזניים, ולצערי הרב העבירות הכריעו את הכף... ואז שניים מהמלאכים הלבנים הביאו מן כוס גדולה, מלאה מים. שאלתי: מה זה?, ענו לי: אלו הדמעות שלך מאז שנולדת ועד היום הזה. לאחר מכן הגיעו כל הייסורים שלי, ואז המאזניים של הזכויות היו יותר כבדים. בשלב זה נמסרה הודעה במן כריזה – מסעוד ביטון, הינך מוזמן לבית הדין העליון. העליון, הוא למעשה בית הדין השלישי והאחרון, שם היה פסק הדין הסופי. רק לאחר שטעמתי את טעם הגהנום, יכולתי לקבל את השכר, ואז נתנו לי לראות את הבית שלי בעולם הבא. הייתה שם מן גינה ענקית, כולה יפה, ירוקה ופורחת. היה תענוג להסתכל על המקום הזה. שאלתי: אני יכול לנוח?. ענו לי: "כן, זה המקום שלך, פה תהיה נחלתך. נחתי ככל שרציתי, ללא הפרעה, והיה קשה לי להיפרד מהמקום".

ידעת שאתה צריך להיפרד?

"לא, אף אחד לא אמר לי. עכשיו כשאני מדבר איתך, אני מתגעגע למקום הזה".

אתה לא חושש היום למות?

"לא, בגלל שאני יודע איזה בית מחכה לי. הבית כאן רק ארעי".

אז איך, למעשה, חזרת לכאן?

"אחד מהדיינים, שהיה סבי מסעוד, שעל שמו אני נקרא, אמר לי אני לא רוצה לראות אותך פה. הוא נתן לי מן טפיחה על המצח שלוש פעמים, ואז חזרתי למטה דרך אותה מנהרה".

* * *

תהליך ההחלמה של ביטון היה מופלא בפני עצמו. הוא שכב במשך שלושה חודשים במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בצפת, ולאחר מכן הועבר למחלקה פנימית ב. בהתחלה הוא כמעט ולא היה יכול לדבר, אבל אט אט המצב השתפר. לאחר שחזר לדבר, הוא לא סיפר לאף אחד על החוויה שעבר, בגלל שלדבריו לא קיבל רשות לספר על כך. מעבר לכך, הוא גם התקשה מאוד בדיבור, ואף אם היה רוצה, כנראה שלא היה מצליח. אבל אז, לפני חודשים ספורים, הוא חווה חיזיון - מן מצב צבירה שבו היה חצי ער וחצי ישן - שבמהלכו אדם, שנראה כצדיק, קרא לעברו: "קום, למה אתה ישן? ספר את מה שראית". ביטון קם בשתיים בלילה, העיר את קרובי משפחתו, אצלם החל להתגורר לאחר האירוע הקשה שעבר, סיפר את חוויותיו בעולם הבא, וביקש שיכתבו ויתעדו כל מילה שיוצאת מפיו. בני המשפחה מאשרים זאת, ומספרים שהם אכן היו המומים לראות את ביטון, שעד אז דיבר בקושי רב המלווה בייסורים, פתאום יורה מילים בצורה קולחת ומפורטת. "הפלא הגדול בעיניהם היה, שגם מה שעברתי בחדר הטראומה ובחדר הטיפולים בקופת החולים - ראיתי, זכרתי וסיפרתי להם בפירוט כבר מיד כשהתעוררתי. בנוסף, ידעתי גם שהבן שלי הגיע לבקר אותי אחרי 22 שנה של פרידה מסוימת שאני לא רוצה להיכנס לפרטיה. הגוף שלי הזדעזע בזמן שדיברתי איתם, והם חשבו שקיבלתי התקף לב נוסף. הם טיפלו בי במהירות, והבינו שאני מודע למה שקורה סביבי ומתרגש מאוד. זה קרה שלושה-ארבעה ימים אחרי הקריסה ההיא". היום אשר-מסעוד-חיים (השם האחרון נוסף בעקבות המלצתו של הרב שיינברגר), כבר לא עובד בבית העלמין המקומי. הוא מקבל קצבת נכות כללית, ומתגורר בינתיים עם משפחתו של מכלוף בן דודתו, עד שיושלם שיפוץ ביתו ("אין לי מעקה במדרגות, לכן אני לא יכול לעלות בהן כרגע"). הוא מתנייד לא מעט ברחבי קריית שמונה באמצעות הקלנועית שלו, ואת רוב יומו מבלה בכולל "כה לחי" ו"נהנה מהתורה" לדבריו. בתקופה האחרונה השתלב גם בבית הקשישים, שם הוא מתחבר לאוכלוסייה המבוגרת. "כאילו גם אני קשיש - בן 50 בסך הכל...", הוא צוחק.

לפני סיום, ישנם דברים שחווית ואתה לא מספר?

"ישנם דברים שאסור לי לספר. סיפרתי רק את הדברים הכלליים. מעבר לזה, אני לא רשאי להוציא דברים של עולם האמת ממקומם".

אתה יודע, למשל, עד מתי תחיה?

"אני יודע, אבל לא יכול לספר. אני רק יכול להגיד שאנחנו נמצאים בפתחה של תקופה קשה במדינה ובעולם, לכן צריכים להתכונן, להתחזק, להקפיד יותר על לשון הרע, על שמירת שבת, על דיבור בבית הכנסת, וכמובן על ואהבת לרעך כמוך. כמו שכולם יודעים, זה כלל גדול בתורה".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.9 (90 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים