category

חינוך ילדים

אבל למה הוא לא מקשיב לי?! ולמה לגננת כן?!

איך זה שהיא יכולה לבקש משהו פעם אחת – והוא פשוט קורה, ואנחנו אחרי כמה עשרות פעמים, כל יום, לא משיגות את התוצאה הנכספת?

שתף במייל
| ז' תשרי התשפ"ג |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

לפני כמה שבועות סיפרה לי חברה שהיא חזרה נורא עצבנית ממסיבת הסיום בגן של הבת שלה.

מה כבר יכול להיות מעצבן במסיבת סיום? שאלתי. יש הצגה, ריקודים, שירים לאמא.

נשמע דווקא כיף.

כן, היא הסכימה, אבל תשמעי מה קרה.

לקראת סוף המסיבה הגננת חילקה טרופיות לכל הבנות, כל בת שתתה בכיף את הטרופית שהיא קיבלה ואז קרה דבר מדהים-

אחת אחת הן קמו, שמו את העטיפה הריקה בפח, חזרו לשבת במקום, והכל – בשיא הטבעיות.

הסתכלתי על שאר האימהות ואני רואה גם אותן מתמוגגות מהמראה החמוד והמקסים הזה.

תגידי,  מה כל כך מדהים פה? הילדות סיימו לשתות, שמו בפח וחזרו לשבת.

התנהגות הגיונית ושגרתית לכאורה.

אז זהו, שמסתבר שלא כל כך...

איכשהו, דברים כאלו קורים רק בגן. אם נעצור רגע נראה שיש המון דברים שקורים בגן ואילו בבית בדיוק ההפך –

כשהילד נכנס לגן הוא תולה את התיק על המתלה המיועד, את המעיל על הקולב המתאים. את הציור שסיים לצייר מניח במגירה, את הטישיו המשומש זורק לפח. אוכל רק מסביב לשולחן וודאי שלא קם בזמן האוכל. הוא מחכה יפה שהמשחק שהוא רוצה יתפנה, אוסף את המשחק בסיום השימוש וכו'.

ומה קורה בבית?

כשהילד נכנס הביתה הוא לרוב זורק את התיק בכניסה, על התיק זורק את המעיל. את הציור שצייר משליך איפשהו על הרצפה בסלון, את הטישיו המשומש על השולחן או הספה, אוכל בכל מקום אפשרי חוץ מליד השולחן, רב עם אח שלו על המשחק שהוא רוצה ואז צריך לבקש ממנו כמה עשרות פעמים לאסוף את הצעצועים כבר!

מה קורה פה?

מה, הגננת מכשפת אותם? איזה קסם היא מפעילה בגן שמתפוגג בבית?

איך זה שהיא יכולה לבקש משהו פעם אחת – והוא פשוט קורה, ואנחנו אחרי כמה עשרות פעמים, כל יום, לא משיגות את התוצאה הנכספת?

אז התשובה היא שאין פה שום קסם. ההבדל נעוץ בעמדה הפנימית שלנו.

לגננת ברור שכשמסיימים לשתות שמים את העטיפה בפח. לא עולה בדעתה שילדה תזרוק עטיפה על הרצפה – וגם אם קרה, היא לבטח תחשוב שזה קרה בטעות, ותבקש ממישהו להרים את זה. אין לה שום ספק שכשהילד מגיע לגן הוא שם את התיק במקום. ככה כולם עושים. זה המובן מאליו אצלה.

לכן כשהיא מבקשת משהו, זה מתוך עמדה פנימית שלווה, בטוחה. היא "סגורה על עצמה", אין לה שום ספק בעניין.

אלה הכללים בגן שלה – וזהו.

ומה קורה אצלנו בבית? נשים לב שלפעמים כשאנחנו מבקשות משהו מהילדים בבית, אנחנו מעורערות, לא בטוחות בעצמנו, לא יודעות האם בסמכותנו לדרוש את הדרישה הזאת.

יש לנו מן קול פנימי שמטיל ספק בבקשה שלנו מהילד - האם זה בסדר לבקש כזה דבר? אולי אנחנו קשות מידי? אולי רכות מידי? ואולי קשה לו? נו, גם אני לא תמיד שמה את התיק במקום... מה אני רוצה ממנו? ובכלל, רק עכשיו הוא חזר מהגן, וכולו אדום, מסכן. שישתה משהו, שינוח. אז הוא ישים יותר מאוחר... לא קרה כלום.

הספק הזה, העמדה הפנימית. עושה את כל ההבדל.

לילדים שלנו יש חיישנים מיוחדים להרגשה שלנו, גם ללא מילים הם יודעים ומרגישים מתי ביקשנו משהו ואנחנו "סגורות על עצמינו" ואין בכלל מה לנסות ולעשות אחרת, ומתי אנחנו קצת מהוססות, קצת לא בטוחות – והמקום הזה מאפשר להם לא להקשיב, לנסות ולפעול אחרת, לחכות שנבקש משהו עשרות פעמים וכו'

אז מה עושים?

אתן לך משימה לשבוע הקרוב –

השבוע את בודקת לאיזה דברים הילד דווקא כן מקשיב ומשתף פעולה בבית, ויש הרבה כאלה, רק צריך להסתכל.

לדוגמא – הילדה מתלבשת בבוקר בבגדים שהוצאת לה בלי בעיות. הילד לא נוגע במשחק מוקצה בשבת. הילדים נוטלים ידיים בבוקר בלי שתזכירי להם עשרות פעמים וכו'

שימי לב לעמדה הפנימית שלך כשאת מביאה את הבגד בבוקר, כשאת מעירה על משחק שהוא מוקצה ונסי לבקש מתוך אותה עמדה פנימית, באותה הרגשה וביטחון את אותו דבר שהילד בדרך כלל לא עושה.

ממש מתוך אותה תחושה שברור לך שזה הכלל בבית ואין סיבה שזה לא יקרה...

שימי לב – אני לא מתכוונת לטון הדיבור. העמדה הפנימית, הביטחון, ההרגשה - הם אלה שמכתיבים את הלך הדברים.

בטוחה שתראי שינוי.

בהצלחה!

חן אזולאי היא יועצת ומנחת הורים בגישת אמא מובילה שינוי.

הידברות שופס

האדם במעגל השנה - הרב זמיר כהן

89לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת משחקי חנוכה לילדים

חנוכייה עם בית זכוכית כריות כסף וזהב

סט מהודר מקריסטל לשבת קודש

ילקוט יוסף - חנוכה

שולחן מהודר להנחת חנוכייה

אלי לומד על החגים - חנוכה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה