למה העונשים שלכם לא עובדים עם הילדים?

הגיע הזמן שנשלים עם זה – עונשים, לא באמת עובדים.

רובנו גדלנו על המשפטים האלה: "אם תעשה את זה שוב – תראה מה יקרה", או "עכשיו תישאר בחדר עד שתבקש סליחה!".

גם אם הבטחנו לעצמנו שלא נדבר ככה לילדים שלנו, איכשהו זה יוצא. זה כל כך אינסטינקטיבי – הילד עושה משהו שלא מקובל, ואנחנו מגיבות בעונש, למה? 1. בתקווה שזה ילמד אותו לקח. 2. כדי להרגיש בשליטה על הסיטואציה. מין אמירה כזאת של "אני אומרת את המילה האחרונה בבית".

אבל מה קורה בפועל? ברוב המקרים – שום דבר. הילד חוזר על אותה התנהגות שוב ושוב.
לפעמים זה נראה כאילו הוא אפילו לא שם לב לעונש.

לא מזמן היתה אצלי בייעוץ אמא מקסימה לילד בן חמש. בכל פעם שהיא מבקשת ממנו להתארגן – בין אם זה להתלבש, להיכנס למקלחת או לכבות את הטלוויזיה – בהתחלה הוא מתעלם, כשהיא מתחילה להרים את הקול הוא צועק עליה: "לא רוצה, די כבר!".
ואז – היא מחליטה שצריך להציב גבול: "אתה מדבר אלי ככה – אני לא מקריאה לך סיפור הערב!". למחרת – אותו סיפור בדיוק. ההתנגדות, הצעקות, ההתפרצות. כאילו לא קרה כלום אתמול.

ואמא? מרגישה שהיא עושה "מה שצריך", אבל הילד פשוט לא לומד.

אז למה זה לא עובד? כי עונש, מטבעו, מטפל רק בהתנהגות החיצונית. הוא לא נוגע בשורש, לא מחבר את הילד להבנה פנימית או לרצון אמיתי להשתנות. הוא יוצר תגובה – אבל לא למידה. לפעמים פחד, לפעמים התנגדות, לפעמים ניתוק. אפשר לחשוב על זה כמו ללחוץ על דוושת הגז כשהידית מנותקת מהמנוע. הרעש נשמע – אבל שום דבר לא קורה בפועל. הגלגלים פשוט לא יזוזו.

עונש מכניס אותנו למלחמה לא מודעת מול הילד. מלחמה על מעמד. על מקום. אני מנסה להראות לו שאני המחליטה, והוא מנסה להראות שדווקא הוא זה שקובע. הוא ישלם מחירים כבדים, אבל זה שווה לו.

אם כך, מה כן יוצר שינוי? קודם כול, ביטחון. כשאני יודעת מה המעמד שלי בבית. בטוחה בו. מבינה שילד בן 5 לא באמת מאיים על המיקום והתפקיד שלי כאמא, אני פנויה יותר לחנך ופחות להילחם על המקום שלי. דבר שני, קשר. כשילד מרגיש שמבינים אותו, שהוא שייך, שהוא לא "האויב" – הוא הרבה יותר פתוח להשפעה. ואז, במקום עונש, מציבים גבול ברור ומאפשרים לתוצאה הטבעית לקרות. לדוגמה: אם הוא צועק או מדבר לא יפה, עוצרים את האינטראקציה. "אני מוכנה לדבר כשאתה מדבר בכבוד".

לא מתוך כעס – אלא ממקום יציב וברור. בלי עונש. זו פשוט המציאות.

המעבר הזה – מעונש ללמידה – דורש מאיתנו שינוי מחשבתי. להבין שאנחנו לא שם כדי 'להחזיר להם', אלא כדי להוביל אותם. לא במילים גדולות, אלא בצעדים פשוטים שמתחילים בשאלה: מה הילד צריך להבין עכשיו – ואיך אני עוזרת לו ללמוד את זה?

בסופו של דבר, עונש אולי נשמע חינוכי ויעיל, אבל הוא לא באמת מלמד. הוא עוצר לרגע את ההתנהגות, אבל לא משנה את הכיוון. לעומת זאת, כשיש ביטחון, קשר, גבול ותוצאה ברורה – מתאפשרת צמיחה אמיתית. אצל הילד – וגם אצלנו.
 

חן אזולאי היא מנחת הורים ויועצת אישית מוסמכת.