חינוך ילדים
שנהיה לראש: למה אנחנו צריכים להיות "הורים מובילים", ואיך עושים את זה?
כשזו התפיסה שלנו לגבי קושי או התמודדות, נוצר בלבול בהבנת התפקיד ההורי. במקום להדריך, להוביל, להורות דרך – אנחנו כהורים עסוקים כל היום בלגונן, להגן ובעיקר לרצות
- חן אזולאי
- פורסם כ"ח אלול התשפ"ה

כהורים, קורה לא מעט שאנחנו עומדים מול תגובות לא מרוצות או אפילו זועמות של הילד על החלטות שלנו.
זה יכול להיות ממתק שלא הסכמנו, צעצוע שהוא רצה בקניון, או בגיל גדול יותר יציאה למקום שלא מקובל עלינו עקרונית או רוחנית. חברים שאנחנו לא אוהבים שהוא נפגש איתם…
הילד יכול להגיב להחלטה שלנו בכעס, בכיות, איומים, התחצפות, טריקת דלתות ועוד.
אז מה עושים? איך נכון להגיב או לפעול?
בואו נבין קודם את הבסיס, את נקודת המוצא שממנה אנחנו פועלות.
כשתינוק קטן מגיע לעולם, הוא חסר דעת והבנה כלשהי על מה קורה סביבו, או בעולם. הוא מגיע לפה חסר אונים לחלוטין. הוא זקוק להדרכה והכוונה, לאדם מבוגר שיוביל אותו, שיורה לו את הדרך, שילמד אותו מה מותר ומה אסור, איך נכון להתנהג, מתי אוכלים, מתי ישנים. בקיצור, איך חיים פה בעולם.
כאן אנחנו, ההורים, נכנסים לתמונה.
משמעות המושג "הורים" הגיעה מההבנה שהתפקיד של האב והאם הוא להורות דרך, להוביל.
ובמילים שאנחנו מכירים – לחנך.
התפקיד הזה, כמובן, ממשיך הלאה, לאורך כל שנות גידולו של הילד. ובנקודה הזו, משהו השתבש.
החלפנו את מטרת ההורות במטרה אחרת, מוטעית, שגויה, לא יעילה אפילו…
לעיתים קרובות הורים מתבלבלים, וחושבים שאם התינוק עדיין לא מבין מה קורה סביבו, או אם הילד קטן פיזית, בגודל שלו, הוא גם כנראה גם חלש וחסר כוחות ויכולות להתמודד עם מה שמזדמן לפתחו בחיים.
תשאלו היום כל אמא - מה העיקר? שהילד יהיה?
מאושר, ודאי. זה העיקר.
המחשבה המוטעית הזאת מובילה אותנו לחשוב שהתפקיד שלנו הוא לגונן ולהגן על הילד מפני קושי, שחלילה לא יתמודד עם משהו קשה או לא נוח. שלא יהיה לא מרוצה. כיום, התפיסה החברתית היא שהתמודדות, מאמץ, קושי – לא משנה באיזה תחום – שוברים את נפש הילד, הורסים את הביטחון העצמי שלו, מקטינים ורומסים את נפשו העדינה.
כשזו התפיסה שלנו לגבי קושי או התמודדות, נוצר בלבול בהבנת התפקיד ההורי. במקום להדריך, להוביל, להורות דרך – אנחנו כהורים עסוקים כל היום בלגונן, להגן ובעיקר לרצות.
שיהיה מרוצה, שיהיה לו טוב, שיהיה שמח, רק שיהיה מאושר.
המחיר? לא משנה.
וכך, במקום להוביל, אנחנו מובלים על ידי הילדים.
בסיטואציה כמו שתיארנו, הורה מובל ייבהל או יתבלבל מהתגובה של הילד, שכן הוא טועה לחשוב שאם הילד לא מרוצה, זה אומר שהוא, ההורה, לא ממלא את תפקידו – מחשבה שגויה, שעלולה לגרום לו לפעול בניגוד לערכים ולעקרונות שלו, ובלבד שהילד יהיה מאושר.
הורה מוביל, לעומת זאת, יכול להבין את הקושי של הילד, אפילו להצטער איתו, לדעת שהילד מתמודד כרגע עם מציאות שלא מוצאת חן בעיניו, ונכון שזה לא נעים. אבל הוא נשאר בטוח בהחלטה שלו.
ומה עם הילד?
הורה יציב, בטוח, רגוע, משדר לילד, בהתאמה מוחלטת, מקום יציב, ברור והחלטי, שאפשר ללכת אחריו בבטחה.
נסו לשבת על כיסא רעוע, שזז וחורק מכל תזוזה שלכם. מהר מאוד תקומו ותעברו לכיסא אחר… "עזבו, איך אפשר לסמוך (ולהיסמך = להישען) עליו, עוד שנייה הוא מתפרק…".
כשילד, בכל גיל, רואה את הוריו מתפקדים כמורי דרך יציבים ובטוחים בדרכם, שהם לא נבהלים ומשנים את דעתם מכל פרצוף או הפגנת זעם – זה מקנה לו תחושת ביטחון, ובאופן טבעי הוא ימשיך ללכת אחריהם.
אז בפעם הבאה שאנחנו מהוססים או נלחצים מהתגובה של הילד, נעצור שנייה, נזכר בתפקיד שלנו – המקורי! זה שבשבילו קיבלנו את הילדים כאן בעולם…
ונהיה לראש.
חן אזולאי היא מנחת הורים ויועצת אישית מוסמכת




