הרבה שנים אני סוחב את הצער מהפגיעה הזו. ראיתי אותו במהלך השנים פה ושם בעיר, ורציתי לגשת ולבקש סליחה. אבל התביישתי, לא היה לי מספיק אומץ. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל פשוט חיכיתי להזדמנות מתאימה. חיכיתי יותר מדי
אחרי שנה של הפסקה, שבמהלכה כתבתי וערכתי את הספר החדש שלי, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים", הגיע הזמן לחזור הביתה. קבלו שיחה עם היצר הטוב של הטור
חייל משוחרר שעד לפני שבוע וחצי ברח ממשטרה צבאית ושקשק ממג"ד עצבני בפיקוד צפון, היה צריך להתרגל למעמדו החדש. אז זרמתי. לא פלא שבסוף קנו לי מראה. אני חושב שעוד יצאתי בזול. במקומם הייתי קונה לי חדר מראות
אותה שיחה לא הייתה יכולה להתקיים בשום צורה בעולם נורמטיבי. תוך דקה וחצי היא הייתה מתגלגלת לקבוצת הוואטסאפ של הורי כיתה ה', ואולי גם לאייטם עסיסי ב-Ynet
האם ינון מגל מפלג ומשסה - או שמא נותן תגובה ציונית הולמת לכל הטרללת התקשורתית והמשפטית?
תקופה ארוכה אני מרגיש שהטור קרוב למצות את עצמו, שאני נחשף כאן יותר מדי, שאולי כדאי לפרוש בשיא. בקיצור, קבלו שיחה עם היצר הרע של הטור
אי אפשר להתעלם מהאג'נדות הפרוגרסיביות שחלחלו לצבא העם, ומרתיעות עוד יותר את הציבור החרדי
"הגליל ייחרב והגולן יישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו" - יש תיאור מדויק יותר לימים אלה מאשר התקופה הנוכחית?
פעם לא הבנתי את המשמעות של הביטוי הזה, אבל היום ברור לי: כל חוזר בתשובה חייב להגיע לשלב הזה
כבר 18 שנים שאני מקפיד על קריאת "מזמור לתודה" פעמיים ביום. איך אפשר בלי זה?
זה היה בהחלט לא נעים לראות את המחסן שלנו הרוס ולגלות שחלק מהחלונות והתריסים נפגעו, אבל אי אפשר שלא לראות את החסדים העצומים של הקב"ה בתוך כל זה
תמיד ידעתי שכסף הוא הבל הבלים, אבל בתקופת המלחמה התובנה הזו התעצמה הרבה יותר
לשתות סודה, לטבול ביסקוויט בתה ולחפש מישהו צעיר כדי שיסדר לך משהו בטלפון: כל מה שיוכיח לך שגם אתה לא הולך ונהיה צעיר יותר
אני ממש לא מהאנשים שמעירים בבית הכנסת, אבל הנה הזדמנות לעשות סדר מבלי להסתכן באי נעימות
אתם יהודים יקרים שמתנגדים לפילוג ושנאה, אז איך קרה שיצאו מתחת ידיכם כתבות שמלבות את הפילוג והשנאה?
הקב"ה שופט את הנבראים באופן מושלם, אז למה אנחנו "מתנדבים" לעזור לו, ומפרשים את המציאות כשאין לנו כלים אמיתיים לכך?
מצד אחד אני מקבל תגובות מדהימות על הטורים שלי, ומצד שני עליי לרדת על ברכיי בפני חלק מהמשפחה כדי שיואילו בטובם לקרוא את הטקסטים שהוצאתי מדם לבי. אבל יש בזה גם נקודת אור
זה לא טור רגיל, אלא הצצה לזרימת מחשבות אסוציאטיבית בתוך תקופה הזויה
כמה מקרים לימדו אותי שלא כל מי שמבקש צדקה או נדבה, הוא נזקק אמיתי. עד שקלטתי שהתובנה הזו עלולה להיות צרה בפני עצמה
לספוג מבטי רחמים, לאכול הרבה בחוץ, לפגוש צדיקים נסתרים וליפול ברחוב על צווארם של אנשים שביומיום אתה בקושי אומר להם שלום. טעימה מחיי המפונים מהצפון (וגם הדרום, אם תתעקשו)
