איה קרמרמן

איה קרמרמן לומדת על מידת החסד שלה, מהקבצנים שברחוב

אולי יש מקרים שבהם אנחנו חושבים שאנחנו טובים, חרוצים או מוצלחים מאחרים, אבל זה לא באמת כי אנחנו כאלה. זה רק כי השם מרעיף עלינו מתנות חינם

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

לפני כמה ימים דיברתי עם מכרה. כיוון שהיא ידועה כאחת כזאת שתמיד מוצאת את בעל המקצוע הנכון בזמן הנכון, שאלתי אותה אם יש לה במקרה עוזרת בית בשבילי. היא הסתכלה עלי בתמיהה. "מה? את לא משתלטת על הבית?". כשתהיתי ביני לביני מה זה עניינה, היא המשיכה בחיטוט חסר הרגישות. "למה את לא משתלטת? מה את עושה כל היום?". נשמתי עמוק ושתקתי. הרגשתי כאילו יעל העליון ז"ל, המנהלת המיתולוגית של בית הספר לאומנויות בתל אביב, יוצאת מחדרה ונוזפת בי כי לא ניקיתי את כלוב התוכים כראוי. אחרי כמה דקות המכרה המשיכה בשלה: "את יודעת כמה כביסות היו אצלנו בבית?". "לא", עניתי, כשהבנתי שיש אנשים מסוימים שממש מיותר להעמיק איתם. "היינו 12 אחים. את מבינה כמה כביסות? ואמא שלי עבדה בשתי עבודות, ובחיים לא הייתה עוזרת בבית. הכול היא עשתה לבד". האמת שהייתי ממש מופתעת. לא הבנתי מה הקשר בין בקשת העזרה שלי לשטיפה שקיבלתי, ולא כי היא סידרה לי עוזרת שתעשה ספונג'ה.

מתברר שיש נשים שההתלבטות אם לקחת עזרה בבית או לא מעוררת בהן רגשות אשם על חוסר תפקוד או הודאה באיבוד שליטה. כשמעלים בפניהן את הנושא נשלפות החוצה ציפורניים רוויות אקונומיקה. התחרות המיותרת לא מאחרת לבוא. מצדו האחד של המתרס יש את אלו שמלכתחילה לוקחות עזרה, כי בעצם אם אפשר, למה לא? הן, כמו שמכרתי רמזה ברמיזה דקה כפיל, המפונקות. מצדו השני של הדלי יש את אלה שתופסות את עצמן כצדיקות הדור. הן אלו שמצליחות לעשות הכול. אימהות, קריירה, מירוק החלק הפנימי של השירותים ואפילו פנלים.

בגדול, אני מתחברת פחות לתחרות הזאת. גדלתי, מה לעשות, עם אחות אחת, כלבה וחתול, ולאמא שלי היתה עוזרת שבאה כל יום ומטפלת בשבילנו לאחר הצהריים. יש לי הפתעות לקהל הקדוש. אמא שלי סופר צדיקה, והיא אפילו לא שומרת תורה ומצוות. עדיין. אז מבחינתי, העובדה שמסתובבים פה שישה ילדים שיצאו לי מהבטן ויש להם מה ללבוש, נקי ומקופל בארון, היא בגדר נס גלוי.

 

נבוט במקום עזרה

ניסיתי לנתח את הסיטואציה. אם אני מסיטה לרגע הצידה את הנושא, מה שקרה פה בעצם זה שביקשתי עזרה, ובמקום לקבל עזרה, קיבלתי נבוט על הראש. תהיתי מה גרם למכרה שלי להחליט שהנבוט שלה הוא התשובה הנכונה לעזרה שביקשתי, ומה אני יכולה ללמוד מהסיטואציה המרנינה. נזכרתי במקרה שקרה לי לפני כחודשיים, בשישי בבוקר, ביציאה משוק מחנה יהודה. שני קבצנים, גבר ואישה, ישבו במרחק של כמטר זה מזה. כשחלפתי על פניהם שמעתי אותם מדברים. "אף אחד לא הכניס שקל שלם בכוס שלי. אין לי אפילו שקל שלם". הסתכלתי עליהם. אם צריך לתאר אותם, אגיד שהם נראו מותשים מהחיים. השנים חרשו בהם את תלאותיהן וגרמו לזקנה לקפוץ עליהם. החלטתי לתת לכל אחד מהם כסף. פתאום אני רואה את האישה קמה ומעבירה את האגורות שליקטה לכוס של האיש. הם לא גבר ואישה, הם בעל ואישה. את הכסף שגמרתי בדעתי לתת, שמתי בכוסו של האיש. אולי לא שמתי מספיק, אבל כמה שקלים שלמים היו שם.

כמה מטרים מאחוריהם עמד זוג צעיר, מחויך, עם עגלה ותינוקת. לפי הגודל המזערי של התינוקת, היא עוד לא הייתה בת חודש. בהתחלה לא הבנתי למה הם עומדים שם, עד שראיתי מישהו נותן לגבר הצעיר כסף לצדקה. הופתעתי. הם נראים כמו ההפך הגמור של הזוג הקודם, צעירים ומלאי חיות. מדהים כמה מהר המוח שלי מקטלג איך קבצנים אמורים להיראות. בחיים לא הייתי מנחשת שהם עומדים שם כדי לפשוט יד.

יודעים מה היה האינסטינקט שלי? לתהות למה הם לא הולכים לעבוד. זאת אומרת, ברור שהאישה אחרי לידה ואמורה לשכב בבית עם התינוקת ולא לעמוד בקור, אבל מה איתו? למה הוא עומד פה? למה הוא מבקש עזרה אם הוא מסוגל לעבוד ולעזור לעצמו? הכנסתי את הקניות לאוטו ונסעתי. הזוג הזה, הצעיר, הטריד את מנוחתי. מה הדבר שראיתי, או מה היה חסר להם שגרם לי לסגור בכזאת החלטיות את מידת החסד מולם? אומנם לא אמרתי לו "לך אל הנמלה עצל", אבל המחשבות שלי היו שם לגמרי. אם כך, מה ההבדל ביני ובין המכרה שסולדת מעוזרות?

 

לפתוח את הלב

האמת היא שכולנו נתקלים במצבים כאלה. אנשים מבקשים מאיתנו עזרה כל הזמן. יש אנשים שמתאים לנו לעזור להם, שזה מצטלם לנו יפה, נכון ומסכן מספיק. ויש כאלה שגורמים לנו לקפוץ את אגרופינו ומוציאים מאיתנו רק חוסר נדיבות וחוסר רחמים. מה שהבנתי הוא שבמקרה הזה אני צריכה להאמין שכל העולם לא נברא אלא בשבילי. בסיפור הזה, לכל זוג מקבצי נדבות יש תפקיד בחיי. הם לא עמדו שם סתם. הם שם כדי ללמד אותי לחזק את מידת החסד שלי, בלי קשר למי שעומד מולי. הם שם כדי להזכיר לי שאסור לי לשפוט. הרי אני לא רואה את התמונה השלמה, מה גרם לכל זוג להושיט יד במקום לקום בבוקר לעבודה. האמת, שזה בכלל לא משנה. מולי עומדת רק פיסה מהפאזל, והדבר היחיד שצריך לעניין אותי זה לראות את היד המושטת ולהושיט יד בחזרה. בלי לשפוט ובלי נבוט. הם היו שם כדי שהלב שלי ילמד לחמול. כדי שאבין שמי שמבקש עזרה, אין לו אלא את הברירה לבקש אותה. גם אם נראה לי שיש לו ברירה אחרת. תפקידי היחיד בסיטואציה הזאת הוא לפתוח את הלב.

אולי יש מקרים שבהם אנחנו חושבים שאנחנו טובים, חרוצים או מוצלחים מאחרים, אבל זה לא באמת כי אנחנו כאלה. זה רק כי השם מרעיף עלינו מתנות חינם. חוץ מזה, מי אני בכלל שאדבר? אני אפילו לא מצליחה להשתלט על הבית שלי.

 

סלט גזר וחומוס צלויים בתנור

את המתכון הזה אני מתכננת לצלם כבר שבועות, כי הוא הפייבוריט החדש בבית. עד שהמנה מתקררת מעט, כבר חצי ממנה חוסל ואיתו הסיכוי לצילום סביר. אם אתם בעניין של קיצור תולדות הסלט, אתם יכולים להשתמש בשקית גזר גמדי קפוא. לדעתי הוא פחות טעים, לפעמים אין ברירה.

המצרכים הדרושים:

1 קילו גזר קלוף וחתוך למקלות / 700 גרם (שקית שלמה) חומוס מבושל קפוא (שיהיה במצב של קפוא) / מיץ מתפוז אחד / מיץ מלימון אחד / 5 שיני שום גדולות כתושות / כפית מלח / 4 כפות שמן זית / 3 כפות דבש / חצי כוס פטרוזיליה קצוצה

אופן ההכנה:

מפזרים את הגזר והחומוס בתבנית מרופדת בנייר אפייה / מערבבים בקערה את מיצי הפירות, שיני השום, המלח, השמן והדבש / שופכים את הרוטב על הירקות ומערבבים עד שהם עטופים היטב / צולים בתנור כ-50-40 דקות בחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו, עד שהחומוס מתייבש ומקבל כוויות צלייה / מצננים מעט ומפזרים מלמעלה את הפטרוזיליה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".

תגיות:איה קרמרמןחסדקבצן

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה