אפרת ברזל

כשאין מראה, ויש רק מילים, המוח נותן לנו אפשרויות דמיון רחבות יותר. ומהן השמחות הקטנות של היומיום?

חלאקה, תסגרו חלונות שלא יכנס עשן, ורבי שמעון שלקח עמו את כל סודות העולם. הלוואי של"ג בעומר היה ממשיך להיות מדורות בחיידר, מקהלות של בנים מזמרים

אפרת ברזל משוחחת עם נחמי רובין, מאלמנות מירון, על השנה שחלפה, ועם סימה תורג'מן, עובדת סוציאלית של עזר מציון ועם פרמדיקית שהיתה במירון בשנה שעברה, על התמודדות עם טראומה

"חבל שסגור, רציתי מאוד להתפלל ליד קברו של המהר"ל. אני אבוא שוב מחר". היא אמרה שהיא הגיעה באופן כללי לראות את כל בית הקברות, ושאלה מה מיוחד כל כך במהר"ל

אני מברכת אותך, קטנה, לקבל הרבה מחמאות, ושיתפעלו ממך מאוד, אבל מאחלת לך גם, וגם לעצמי, לדעת "להתפעל בעצמאות", מבפנים אל החוץ, בלי להיות תלויה ב"אהבתי" או לא של האחרים

החלטתי שאם אני לא אאתגר אינטלקטואלית את עצמי, ואחדש ואלמד על המלחמה ההיא, כל פעם מזווית אחרת, איש לא יעשה את זה במקומי. מבחינתי, זה לא לשכוח

פתאום הבאתי שימת לב לעובדה, ששפת הפנקס היא קצת כמו אופניים. זאת שפה שאם פעם ידעת לדבר אותה, את לעולם לא שוכחת. אז ניסיתי לאט לאט לשנות מלל, קודם כל בתוך עולמי הפנימי

הוא פחד שאני אצא הזויה, שמר עלי. "אבל אם הרב זילברשטיין בלוויה של הרב קנייבסקי, בוחר לספר דווקא על זה, את יכולה מעכשיו לספר, את יכולה גם לכתוב על זה"

אנשים שבנו בנו זיכרונות משותפים, מה הוא האדם אם לא סך זיכרונותיו, וחושבת כמה החברות שלי, אלה שנבחרו עלי בקפידה, מה אספתי מכל אחת מהן במהלך השנים בהן אנחנו גדלות יחד

הילד הזה מגן מיקי הוא היום אברך בישיבת לומז'ה, אז הלכתי לבקר בבניין המיוחד הזה, שכבר מזמן אהבתי

הסיפור על סבתא גוטק'ה, המטבח הקטן מאחורי המטבח אצל ההורים, ואיך כל זה קשור לטור מהשבוע שעבר?