חני ליפשיץ

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת

כששמעתי את זה, חייכתי לעצמי. זה בדיוק עם ישראל. אנחנו לא רק נותנים אוכל, לא רק עוזרים אחד לשני טכנית. אנחנו נותנים בית. שייכות. מקום לנוח בו רגע מהעולם

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים. כל אחד פה תורם משהו – חיוך, יד עוזרת, שיר. ככה בונים בית". "בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת

האמונה היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר

לא תמיד אנחנו רואים את הנס בעיניים, אבל זה לא אומר שהוא לא כאן... לפעמים הנס – הוא עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים. שאנחנו לא מוותרים. שאנחנו לא שוכחים את טוב הלב שבנו

"במנזר הם מלמדים אותנו להתרכז בנשימות", היא סיפרה, "אבל דווקא אז, בזמן המדיטציה, אני שומעת בתוכי מנגינות מהבית. שירים שסבתא שלי הייתה שרה, קולות של שבת, ריחות של חלה"