דניאל בלס

זה יסוד ההיגיון: ראיות הן כל מה שמשדרת לנו המציאות, בצורה הפשוטה ביותר, כפי שהיא נראית לנו. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות

הקב"ה לא היה חייב לברוא עולם עשיר כל כך בצבעים, צלילים וחומרים. זה הכל בשבילנו

רגש האהבה הינו תחושה חזקה וגדולה בלב האדם, אך אין הוא מעיד שמושא-האהבה אכן ראוי לאהבתו, או אפילו אוהב אותו בחזרה. כך גם הרגש הרוחני לבדו אינו מעיד על השגת דת האמת

כיום, במאה ה-21, בעידן טכנולוגי של לוויינים, בינה מלאכותית ומכוניות אוטונומיות – ישנם אנשים שמאמינים שהמכונה המתוחכמת והאדירה הזו פשוט הופיעה לה מעצמה

התבונן על גופך, על כל איבריך המורכבים, ושאל את עצמך: מי תכנן והכניס את נשמתך בגוף מורכב זה, כמו נהג ברכב? מי ברא את נשמתך הרוחנית, ולאיזו תכלית?

כעת קל הרבה יותר לתאם ציפיות: איננו אמורים לשאוף להיות יודעי-כל, ואין לנו רשות לבקש ידיעה ברמה אלוקית, כי ידיעה מוחלטת פירושה שיגעון-גדלות

ישראלים רבים מאמינים שבהודו ימצאו את התשובה הרוחנית שחיפשו. לו רק היו מחפשים את רוחניותם בבית, לא היו מסוגלים אחר כך להתרשם מאף חיקוי וזיוף

בעוד ההיגיון מבסס את מסקנותיו על ראיות מוצקות, הרי שהדמיון לא דורש ראיות כדי להציע את סברותיו, ולכן תמיד מסוגל להציע עוד "אולי"

בזמן שהוא כותב, אין הפרופסור מביט בחיידקים. מנין יודע שהחיידקים עדיין נמצאים מאחוריו, בתוך דגימת המיקרוסקופ, ולא נעלמו לפתע-פתאום? מנין יודע שהחיידקים ממשיכים להתנהג בדיוק באותו האופן, גם בזמן שאינו מביט בהם?

מי שחושב בטעות שהמציאות סותרת את ההיגיון, בעצם מאמין שאין קשר בין סיבה לתוצאה, ובין קיום לבין אי-קיום. אילו היה זה נכון, לא היה ניתן עוד להשתמש בשכל כדי להסיק אף מסקנה על המציאות