איה קרמרמן

"אני ממש לא שם. אלול זה נורא גדול ואני מרגישה קטנה. לא מסוגלת. אין לי זמן או כוח. עמוס לי רגשית"

אני גרה בעיר הקודש. עוד לא קולטת. עדיין לא מסוגלת לחשוב על המקומות הקדושים שנמצאים במרחק נגיעה ממני. הזזתי את הגבינה שלי ואני מרגישה בענק את חוסר הנוחות שבדבר

אל תהיו מורים, תהיו מנהיגים. תנהיגו את הילדים לרגישות. תנהיגו אותם להתבונן באחר ולקלוט את הכאב שהוא מנסה להסתיר, כדי שיוכלו להושיט יד לפני שמבקשים את עזרתם

פה זה עובר, בשקט ובשלווה. מדהים. אפילו הגויים כאן מניחים ליהודים לחיות איך שהם חושבים לנכון, בלי להילחם בשבילם על הזכויות שהם לא יודעים שמגיעות להם

משבוע הבא בעזרת השם, אם הכול ילך כמו שצריך, אנחנו ירושלמים. כן, זה מפתיע, גם אותנו. מה יש לתל אביבית ולנתנייתי לחפש שם?

מה יש לך להזכיר מחדש את ענייני החורבן? כולנו כבר עברנו פאזה. אנחנו במוד אחר. חופש וקיאקים, על האש וצימרים. נכון, אני מרגישה בול כמוכם. אבל כדאי שנהרהר בשאלה למה אנחנו כל כך שמחים להיפטר משלושת השבועות

אין צורך במצע מדיני או אג׳נדה חברתית. רק זה. קיצור החופש הגדול לשלושה שבועות מדויקים, שבהם המשק, כולל ההורים, היה יוצא לחופשת קיץ. אין אמא, שהילד שלה חופר לה "מה עושים היום?", שלא הייתה מצביעה להם

אולי אם כל אחד מאיתנו יחליט שאנחנו לא מזיזים הרים אלא שוברים בתוכנו הרגל קטן, המשיח יראה שאנחנו מטפסים על ההימלאיה הפרטית שלנו בשבילו ויגיד "ראויים אלו להיגאל"

האידיאל שלנו צריך להיות בנייה של כוח פנימי, מובנה בתוכנו, שיהווה את המצפן שלנו. הוא תמיד יהיה איתן יותר, ירים את ראשו ברגע האמת. הוא תמיד יבחר בטוב

בישראל אדם מייצר ביום כ-1.7 קילו אשפה. 40 אחוזים מתוכם הם שאריות אורגניות של מזון, 15 אחוזים - פלסטיק. רק 20 אחוזים מסך האשפה ממוחזר