איה קרמרמן

״אמא, כשרואים מישהו בוכה אי אפשר לא להתחיל לבכות". איה קרמרמן על בין המצרים

האידיאל שלנו צריך להיות בנייה של כוח פנימי, מובנה בתוכנו, שיהווה את המצפן שלנו. הוא תמיד יהיה איתן יותר, ירים את ראשו ברגע האמת. הוא תמיד יבחר בטוב

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

שבע עשרה דקות אחרי זמן הדלקת נרות. בעודי מתרוצצת ברחבי הבית, מנסה להספיק הכול ולהבין איך יכול להיות שדווקא בשבתות שנכנסות הכי מאוחר אני לא מספיקה כלום, הקטנה התחילה לבכות. משבר עולמי. ילדה בת חמש, לבושה בשמלת השבת של חנהל'ה, כולל כוכבים נוצצים בחסות עלי אקספרס, עם בעיה רצינית. היא הפכה לסינדרלה. אחת מנעלי השבת נעלמה בחדר מבולגן למהדרין. מחט בערימת פליימוביל. הבכי התעצם כשהיא חשבה שהחבריה הקדושה תצא לבית הכנסת בלעדיה. היא התיישבה על הספה ופשוט זלגו לה דמעות.

לסלון נכנס השני למלכות ומיד חיבק אותה. נכנסה הגדולה, ובלי לשאול מה קרה - חיבקה אותה. ראה אותם התינוק והבין שחיבוק זה מה שעושים פה עכשיו - והצטרף לחיבוק. המתיקות שלו הצליחה להרגיע אותה והיא הסבירה להם מה הסיפור. בתוך כל הלחץ של "אני חתיכת מאחרת להכניס שבת", הלב שלי התמלא. רגע מזוכך, מתנה מה' יתברך, יש שכר לפעולתך. אין רגע שאמא כמהה לו יותר בחיים מלראות את הילדים שלה ברגעי תמיכה, אהבה וחברות.

 

גוש אמפתיה בגרון

בזכות הסיטואציה נולדה שיחה. הצטרפתי אליה אחרי הדלקת הנרות. הגדולה אמרה: ״אמא, כשרואים מישהו בוכה אי אפשר לא להתחיל לבכות. הלב נשבר כשרואים את הדמעות. הדמעות שלי פשוט מצטרפות״. אמר השלישי: ״כן, אמא. אני רואה אותה בוכה ואני מרגיש שיש לי גוש בגרון״. הסברתי להם שלדבר הזה, לגוש החונק בגרון, קוראים חמלה ואמפתיה. היכולת שלנו להתחבר ולחוש את רגשות האחר. זה בדיוק מה שהופך אותנו לאנושיים. זה החלק אלוק ממעל שלנו. מה הקב"ה נקרא רחום, היה גם אתה רחום. זה החלק הכי חשוב בנו, כי כשהוא פועל נכון בתוכנו, הוא זה שמבקש מאיתנו להיות בנתינה לאחר, אפילו שזה לא תמיד מתאים לנו. אפילו שעל פניו אין לנו תועלת מכך. החלק הזה הוא זה שרוצה להתחבר לאחר. לצאת מד' אמותינו, להרגיש ולהתרגש עם האחר. המקום הזה בלב שלנו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותנו כחברה מתפקדת. ואז נחנקתי. את המחשבות הבאות כבר לא רציתי להגיד להם. הלב שלהם מונח במקום הנכון. בשביל מה לשבור אותו?

אנחנו נמצאים בתקופה קשה. סוערת. כואבת. בין המצרים, רוחנית וגשמית. כשאנחנו מקשיבים לחדשות, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שיש סיכוי שנקבל כוויה באוזניים. קשה לדמיין את החסרת פעימת הלב של הקריינים כשהם קוראים לראשונה את הטקסטים האיומים שהם נאלצים להתמודד איתם בשידור. בת 11 שחשבה שהיא הולכת לטיול עם חברה ומצאה את עצמה חסרת ישע מול ארבעה בני 12. בת 19 שטסה לחופשה והחיים שלה לעולם לא יחזרו למסלולם. איך הקריינים מצליחים לסיים משפט בלי להשתנק?!

אנחנו נמצאים במהלכה של תקופה סוערת. תקופת חורבן. בימים האלה בזמן הזה. רק לפני כשבועיים כתבתי על אכזריות. לא תיארתי בנפשי שכל כך מהר ארגיש שאני חייבת לדבר עליה שוב. רוצים להמר ממה נזדעזע בעוד שבועיים? אז כנראה שאין מנוס. נצטרך לאגף את הנושא מכל כיוון אפשרי, לא להניח עד שנמצא פתרון לקטסטרופה הזאת, שחולשת על כל חלקה טובה בחברה שלנו. בסיקור התקשורתי כולם שואלים איך ייתכן שצמחו כאלה בחורים בבתים שלנו, איך בארזים נפלה שלהבת? אנשי החינוך והפובליציסטים עוסקים - אולי לא מספיק - בשאלה איך עוקרים מחיינו את האלימות החונקת אותנו. כדי לקבל תשובות מבוססות הם פונים לקבל חוות דעת מיועצים, פסיכולוגים ומומחים. לכולם יש תשובה אחת נחרצת: צריך ללמד את הנוער גבולות. כבוד. ללמד שלא זה לא זה לא זה לא.

 

עכשיו זה התפקיד שלנו

כשאנחנו מלמדים להקשיב ולכבד את הלא הכל כך חשוב הזה, זה לא מספיק. אנחנו מלמדים להקשיב למשהו חיצוני. הלא הזה הוא בדיעבד, ריאקציה חיצונית למעשה אנוכי, נטול חמלה ואכפתיות. החלק החסר פה בחינוך הוא החלק הפנימי. האידיאל שלנו צריך להיות בנייה של כוח פנימי, מובנה בתוכנו, שיהווה את המצפן שלנו. הוא תמיד יהיה איתן יותר, ירים את ראשו ברגע האמת. הוא תמיד יבחר בטוב. הכוח הזה הוא כוח החמלה, שמסרב מלכתחילה להיות אלים.

כמה מדהים אם נאמץ אלינו, נשריש בתוכנו, כוח שלא מסוגל לשאת את המחשבה שיגרום לכאב. כוח החמלה חייב להיות אידיאל במערכת החינוך, בבתים, בחברה. הוא יכול להיות מושרש רק אם נעלה על נס ערכים של נתינה, תרומה, דרך ארץ, התחשבות, עצירה של גחמות, התבוננות באחר בגובה העיניים ולא סנטימטר אחד גבוה יותר. בצער אפשר להודות שדחקנו אותו מטה בסולם הערכים שלנו. עכשיו, בחופש הגדול, זה לא תפקידם של המומחים וגם לא של מערכת החינוך, זה התפקיד שלנו ההורים. אם לא נתקן את זה, למעשה אנחנו מודים שוויתרנו מראש על החלק אלוק ממעל שלנו, זה שהופך אותנו לאנושיים. זה שהופך אותנו לדומים לבורא.

 

ממרח עגבניות שרי

עגבניות שרי צלויות בתנור זה קסם של טעם. לאחרונה הפכתי אותן לממרח, ואני עדיין בודקת כיצד לשלב אותו במתכונים. מבטיחה לעדכן. בינתיים הוא נפלא בסנדוויצ׳ים.

המצרכים הדרושים:

2 כוסות עגבניות שרי / 2 כפות שמן זית / 2 שיני שום / כפית סוכר / 3-1 כפות מים / מלח לפי הטעם

אופן ההכנה:

מניחים את העגבניות בשלמותן בתבנית תנור שעליה נייר אפייה / צולים אותן בחום גבוה בתוכנית טורבו, עד שהן מקבלות צריבה מלמעלה ומתחילות לאבד נוזלים. זה לוקח כ-20-15 דקות. צריך להיזהר לא לשרוף אותן, אבל אם הן טיפה נשרפו לא להילחץ, זה רק מוסיף טעם / טוחנים את העגבניות יחד עם שאר המרכיבים בבלנדר מוט או שייקר. כמות המים שמוסיפים תלויה בסמיכות הרצויה / שומרים בכלי אטום במקרר כשלושה ימים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".

תגיות:בין המצריםאיה קרמרמן

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה