איה קרמרמן על הבחור שהתחיל לשמור שבת בזכות סיגריה דולקת

בתחילת התשובה, אחת לכמה חודשים היינו נוסעים לשבת גיבוש התשובה. פייר, בהסתכלות לאחור, כל הסיטואציה הייתה הזויה כל כך, שרק השם יתברך היה יכול להנדס אותה. לא ברור איך אנחנו, שהיינו הכי פיינשמקרים בעולם, הסכמנו לנחות במלון ויז׳ניץ, באמצע הקוגל הבני ברקי. השם כנראה סידר הסתרה ומציאת חן מיוחדת ללובי המיושן של המלון. כמו הירקרקות של אסתר, רק בספות עור בלויות. אולי הוא כל כך סנוור אותנו באור האהבה שלו, שפשוט לא ראינו בעיניים. במקומות שבעלי תשובה מתארחים, צדיקים גמורים וגו'.

השבתות הללו היו כמו אוויר לנשימה. הזאטוט הבכור היה באורות. לא משנה לאיזה מקום הוא סובב את הראש, היה שם ילד עם כיפה שרצה לשחק. בשבילנו זה הרגיש כאילו מישהו אומר לנו שאנחנו בסדר. שיש עוד אנשים כמונו. שם לא היינו "ההזויים האלה", "המתחזקים" היחידים. שם היה היגיון בשיגעון. שם יכולנו לשאול את כל השאלות, גם הכי מטופשות ומביכות בעולם. הכול לגיטימי.

הכרנו שם הרבה חברים, שותפים לדרך התשובה. לרובנו היו ילד או שניים. חלק כבר הבינו שזו הדרך, חלק עוד חיו בהכחשה. חלק מהגברים כבר העזו לשים כיפה, רחמנא ליצלן, חלק עדיין חבשו כובעי בייסבול. חלק מהנשים היו עם סמרטוטים מאולתרים בתור כיסויי ראש. יש סיכוי שאני הסתובבתי עם חיתול טטרה. אחלה כיסוי ראש שבעולם, דרך אגב, אלא אם יש עליו פליטה. כשהיינו חוזרים הביתה משבת כזאת, גילינו שאנחנו גבוהים בחצי מטר. שירי השבת, שהיו ועודם מעין עולם הבא, החלפת החוויות עם שכמונו ושיעורי החיזוק עשו את שלהם.

לשבר הרגל אחד

באחת השבתות הביאו מרצה נפלא. כזה שיודע את העבודה, לא קיצוני מדי ומצחיק בטירוף. חיכינו שהוא יפיח בנו תקווה שיש לנו תקנה. הוא סיפר על בחור שהתחיל להתקרב. כמונו, אחד שבא לשבתות. בשיחה אישית עם הרב הוא הסביר שאין מצב שהוא ישמור שבת. עם כל הרצון הטוב, אין מצב. הוא מעשן כפייתי. לא מסוגל לוותר. לא רק שהוא לא מוכן, הוא ניסה וכל פעם נכשל. וכל כישלון כזה, כל חילול שבת כזה, שבר אותו עוד קצת. הרחיק אותו בימי קירוב. אם בוחנים את הרצון מול ההרגל, אין ספק שההרגל מביס בנוק אאוט. הרב אמר לו: ״אין בעיה. אל תפסיק לעשן. אבל בעישון בשבת יש שני לאווים. האחד הדלקת הסיגריה, והשני הכיבוי שלה״. הרב הציע שבמקום לכבות את הסיגריה, הוא פשוט יניח לה לגסוס במאפרה. הבחור הסתכל עליו בשוק, בזלזול. ״אתה מסתלבט עלי, נכון? כאילו, אתה מתיר לי לעשן בשבת?". "לא", ענה הרב, "אני מייעץ לך פשוט לא לעבור על שני לאווים, אלא רק על אחד. מה אכפת לך לא לכבות את הסיגריה? זה כזה קשה? תנסה״. הם נפרדו בסקפטיות.

עברו אי אילו שנים, אי אילו שבתות חיזוק ואי אילו בעלי תשובה שזקוקים לתמיכה. הם נפגשו שוב, הרב והמורגל בעישון. הבחור חזר בתשובה, אבל הארד-קור. הרב בקושי הצליח לזהות אותו בלוק הדוסי. הרב שאל: "איך קרה הנס?". ענה לו הבחור: "זוכר שאמרת לי רק לא לכבות את הסיגריה? הקשבתי לך. שברתי את ההרגל שהיה טבוע בי. זה שחשבתי הוא חלק מהדנ"א שלי. פתאום זה לא היה כזה אסון לא לכבות סיגריה. לכבוד שבת. וברגע שהצלחתי לשבור את ההרגל הזה, זה נתן לי כאלה כוחות שהצלחתי גם לא להדליק בכלל את הסיגריה. מהפתח הקטן-גדול הזה, השבת מצאה את דרכה לחיי. כנראה שבת היא כל כך גדולה, שהיא מסוגלת להכיל גם בחור שמחלל אותה. היא יודעת שטיפסתי על ההימלאיה בשבילה. ואם טיפסתי על הר אחד, שיברתי הרגל אחד, אצליח לשבר עוד הרגל ועוד הרגל, עד ששמרתי אותה כמו שהיא שומרת עלי. באהבה, ברכות ובציפייה".

למה רוצים משיח?

במשך שלושה שבועות בשנה אנחנו מצווים להתאבל על חורבן ירושלים. פייר, זה לא בא לנו טוב באמצע קיץ על החוף על החוף על הקיץ. מזל שהשם מסדר כל שנה "נחיל מדוזות שלא היה כמותו בישראל". אני חולה על התקשורת. הם עושים העתק-הדבק לכותרות משנה שעברה. בשלושת השבועות האלה אנחנו נזכרים שאנחנו ממש רוצים שהמשיח יגיע כבר. יש כאלה שמתפללים שהמשיח יגיע כדי שנוכל סוף סוף לשמוע מוזיקה. יש כאלה שמבקשים אותו מפחד הצום שמתקרב בצעדי ענק. ויש כאלה שכמהים שהוא יבוא כי השם מסדר שלא רק מדוזות יגיעו לחופים. הוא מסדר פרעות ומלחמות. ברוב השנים עומדים עלינו לכלותנו. השנה העומדים רק צריכים לעמוד, להסתכל מהצד ולהיות מבסוטים. אנחנו עושים את העבודה שלהם מצוין.

באמת של האמת, זה לא שאנחנו בכיסופים להקריב קורבנות. כמי שמקשיבה ללימוד הדף היומי של בעלה, זה לא כזה פיקניק להתנהל בזמן בית המקדש. רובנו מסתכלים על המשיח כמי שיפתור לנו את הצרות. זה שסוף סוף יאיר את הדרך, יסדר עניינים, ירפא מחלות ארורות ויסגור את הפינה מול מס הכנסה. ואולי אנחנו לא באמת רוצים משיח כי זה יגרום לנו לזוז יותר מדי מהחיים שלנו, לשבר הרגלים, להתאמץ יותר ממה שבכוחנו. אולי המשיח לא מגיע כי הכול נראה לנו כמו רעידת אדמה פרטית ומפחידה?

אולי נחליט לא להפוך עולמות? אולי נחליט פשוט להפסיק לכבות את הסיגריה? אולי אם כל אחד מאיתנו יחליט שאנחנו לא מזיזים הרים אלא שוברים בתוכנו הרגל קטן, הרגל שאנחנו בטוחים שהוא כבר חלק מהפנימיות שלנו, הרגל כזה שאין מצב שנצליח לשבור – אז המשיח יראה שאנחנו מטפסים על ההימלאיה הפרטית שלנו בשבילו ויגיד "ראויים אלו להיגאל".

עוגת פיצה מושחתת במיוחד

בשבת בבוקר אנחנו עושים סעודה חלבית. לאחרונה הוספתי לתפריט עוגת פיצה. אני משתמשת בבצק שמרים, שאותו אני מורחת ברוטב העגבניות שנתתי את המתכון שלו בשבוע שעבר. מעל הכול אני מפזרת אילו גבינות שמתחשק, מגלגלת ומסדרת כמו עוגת שמרים שושנים. התוצאה נפלאה בדיוק כמו שהיא נשמעת.

המצרכים הדרושים:

1 כף שמרים יבשים / 1 כף סוכר / 1 כף דבש / 500 גרם קמח כוסמין לבן / ½ כפית מלח / 2 כפות גדולות של חמאה (קחו קוביות, אין צורך לדיוק) או ½ כוס שמן / ¾–½ כוס חלב, תלוי בספיחת המים.

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את השמרים, חצי כוס חלב, הסוכר והדבש, מערבבים ומניחים לשמרים להתעורר כ-10 דקות / מוסיפים לקערה את הקמח, החמאה והמלח ומתחילים ללוש. אם יש צורך מוסיפים בהדרגה עוד חלב. לבצק מכוסמין אני ממליצה להשתמש במיקסר חשמלי. הוא לש חזק מאיתנו ולכן יש צורך בפחות מים, דבר קריטי כשמדובר בכוסמין דל הגלוטן / לשים כמה דקות, מכסים את הקערה ומניחים להתפחה עד הכפלת הנפח / על משטח מקומח היטב מרדדים את הבצק למלבן, ומורחים עליו את ממרח העגבניות משבוע שעבר / מפזרים כל גבינה שמתחשק: גבינה צהובה, מוצרלה מגורדת, פטה עיזים, חתיכות פרומעז, פרמזן מגורר. גם ככה כל המתכון הזה על טהרת הפינוק, אז אל תתקמצנו / מגלגלים את הבצק מהצד הארוך שלו לקבלת רולדה ארוכה, וחותכים את הרולדה לחתיכות באורך 7–10 סנטימטרים / מסדרים אותן בתבנית עוגה עם נייר אפייה ומניחים בצד להתפחה שנייה כ–10–20 דקות / אופים בתנור מחומם ל-180 מעלות בתוכנית טורבו, עד לאפייה שלמה, כ-25 דקות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".