מאיפה לומדים שאישה חייבת לטבול לאחר שבעה נקיים?

שלום רב,

חיוב הטבילה הוא מן התורה, אמנם הוא לא מפורש בתורה, אלא נמסר בתורה שבעל פה, וכדלהלן -

א. הגמרא במסכת יומא (דף עח עמוד א) אומרת על הפסוק (זכריה א יג) "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה", מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צווארה במים.

ב. הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה ג) כתב, במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים, בשטבלה במי מקווה אחר הימים הספורים, אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקווה, הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת, שבימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר (ויקרא טו יח) "ורחצו במים", זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.

ג. התוספות במסכת יבמות (דף מז עמוד ב, ד"ה במקום) הביאו בשם רב יהודה גאון שלומדים זאת בקל וחומר ממי שנוגע בנדה שטעון טבילה כל שכן היא עצמה.

ד. ובשם רבינו תם כתבו שם, שהלימוד הוא כדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (דף עה עמוד ב) מהפסוק (במדבר לא כג) "אך במי נדה יתחטא", מים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מ' סאה.

ה. ובשם רבינו יצחק כתבו שם, שהלימוד הוא כדברי הגמרא במסכת שבת (דף סד עמוד ב) מהפסוק (ויקרא טו לג) "והדוה בנדתה", בנדתה תהא עד שתבוא במים.

בברכה,

הלל מאירס