הרב יצחק זילברשטיין
למה יצא הבבא סאלי מחדרו?
שמע הצדיק בחדרו פנימה כי הלבנה 'מתעקשת' ואינה מתגלה, התרומם ממקומו ויצא החוצה, כשהוא קורא אל הקהל: "הבה נלך לקדש את הלבנה!" ואכן, מיד עם צאת הצדיק תחת כיפת השמים נתפזרו העבים, הלבנה התגלתה
- הרב ארז חזני
- י"ד טבת התשע"ה
אותו הערב היה המועד האחרון לקידוש הלבנה באותו החודש, ובנתיבות, בחצר בית מדרשו של רבנו הצדיק ה"בבא סאלי" זצ"ל, ממתין הקהל בדאגה רבה ללבנה, שתואיל להגיח מבעד לחשרת העבים הסמיכה, שכיסתה את השמים החל מראשית החודש.
שמע ה"בבא סאלי" בחדרו פנימה כי הלבנה 'מתעקשת' ואינה מתגלה, התרומם ממקומו ויצא החוצה, כשהוא קורא אל הקהל: "הבה נלך לקדש את הלבנה!" ואכן, מיד עם צאת הצדיק תחת כיפת השמים נתפזרו העבים, הלבנה התגלתה, והקהל קדשה בשמחה רבה.
בטרם שובו הביתה, קלטו אזניו של ה"בבא סאלי" לחשושים העולים מצד הקהל על דבר ה"מופת" שהתרחש לפניהם בזכותו של הצדיק. מיד סב הצדיק על עקבותיו ופתח והכריז: "לא התרחש כאן כל מופת, אלא דבר טבעי לחלוטין! ומעשה שהיה כך היה: בהיותי עדיין במרוקו, בעיר מגורי תפלילת, ארע פעם, שעד הלילה האחרון לקידוש הלבנה היו השמים מכוסים בעבים ללא הפסקה. בעודי אובד עצות נודע לי כי במרחק נסיעה של שעות ארוכות אין עננים. קמתי מיד ונסעתי נסיעה מפרכת עד לאותו מקום, וברוך ה' עוד עלה בידינו להגיע לפני אור היום ולקדש את הלבנה. וזאת למודעי, כי כאשר אדם מוסר נפשו לקיום איזושהי מצוה, הריהו הופך בכך להיות 'בעל הבית' על אותה המצוה!
ובכן, הערב הזה, כאשר נוכחתי לדעת כי בדרך אחרת הלבנה לא תתגלה, השתמשתי בכחי כ'בעל הבית' על מצוות קידוש לבנה, ויצאתי לקדשה. לא היה לי ספק כי העננים יתפזרו והיא תתגלה לפנינו כדי שנוכל לקדשה, כפי שאכן היה. אין זה מופת" - סיים הצדיק - "כי אם כח טבעי של מי שמסר פעם את נפשו על קיום המצוה"!
עד כאן הסיפור המופלא על רבינו ה"בבא סאלי" זיע"א. ועתה נבוא לדון:
א) האם הנהגתו של רבינו שנסע שעות ארוכות כדי לקדש את הלבנה, אינה אלא הנהגה של קדושה וחסידות או שמא מעיקר הדין היא? מה יהיה הדין במקרה שבמקומו של אדם השמים מכוסים בעננים ואין הלבנה מתגלית, ונודע לו (כגון ע"י שיחת טלפון עם חבר) שבעיר אחרת הלבנה גלויה, האם חייב לנסוע לשם כדי לזכות במצוה? ועד כמה?
ב) מעשה אירע באחת הישיבות, בלילה האחרון שהיה ניתן לקדש בו את הלבנה, שהשמים כוסו בעבים, והחליטו בני הישיבה לעשות ביניהם 'משמרות' למשך כל הלילה, דהיינו, כל בחור לפי תור נשאר ער, ועקב אחר המתרחש, האם הלבנה נגלית, וכאשר נגלתה, הקיץ את שאר הבחורים, וברכו בשמחה... ובאו ושאלו, האם זו הנהגה של חסידות, או שמא כך יש לנהוג מעיקר הדין?...
תשובה
א) נאמר בשולחן ערוך (או"ח סימן תרפ"ה סעיף ז'): "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מניין, צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא"[1]. ואולי יש ללמוד מכאן, שאם מדובר במצוה מדרבנן, אין חיוב לצאת לעיר אחרת כדי לקיימה.
אלא שהיה מקום לומר, שבנוגע למצוות קידוש לבנה יצטרך האדם ללכת לעיר אחרת ולקיים את המצוה, משום שמעלתה עצומה, צא ולמד ממה שאמרו רבותינו במסכת סנהדרין (דף מ"ב ע"א): "כל המברך על החודש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: (שמות י"ב) החודש הזה, וכתיב התם (שמות ט"ו) זה קלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש - דיים (דיים אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו, שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחודש. רש"י). אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד" (הואיל ומקבל פני שכינה הוא, מעומד בעי לברוכי, מפני כבוד שכינה שהוא מקבל. רש"י).
אולם, למעשה שמענו ממו"ר, שיותר נראה כי אין חיוב לטרוח לעיר מרוחקת כדי לזכות במצוות קידוש לבנה[2]. ועל כל פנים, הוסיף הרב, אם זו עיר סמוכה ויכול לנסוע לשם ברכבו, ראוי לעשות כן, (וכעין דברי הירושלמי בברכות פ"ח ה"ז: "אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו, אף הכא יחזור למקומו ויברך". וכך גם בעניננו, אילו לצרכיו האישיים היה נוסע בשעת לילה לאותו מקום, מדוע שלא ייסע לשם כדי לזכות במצוה היקרה!).
ובספר יוסף אומץ (יוזפא, סימן תס"ז) נאמר: "מה מאוד צריך זהירות גדולה, להשגיח במצוות קידוש הלבנה מידי חודש בחודשו, כי רבה היא, ולאו מילתא זוטרתא היא מה שאמרו חז"ל אלמלא זכו ישראל וכו', ואם יראה אדם שממשמש סוף הזמן לבא, דהיינו בלילה אחר סמוך לסוף הזמן, או אפילו יותר מזה, אם הוא שעת גשמים, אל יעצרנו הגשם והשלג או החושך אישון ואפילה מלקום ממטתו, אפילו בחצות לילה, מלחפש בחפש מחופש אחר הלבנה ברחובות קריה ובחצריה, אולי יוכל לקדשה קודם שיעבור המועד".
ומעניין לציין, שמעשה היה באדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, שבאחד מחודשי החורף לא ניתן היה לקדש את הלבנה מחמת העננים, ושכר האדמו"ר מטוס ועלה מעל לעננים, וערך קידוש לבנה...
ב) במשנ"ב בהלכות סוכה (סימן תרל"ט ס"ק ל"ה) מבואר, שכאשר יורדים גשמים בליל יום טוב ראשון של סוכות, ראוי לאדם להמתין עד חצות הלילה פן יפסק הגשם, ואם אכן יפסק, יכנס לסוכה, ויקדש ויברך ברכת לישב בסוכה. וביאר (בשער הציון ס"ק ס"ו), שיותר מחצות לא ימתין, משום שזמן אכילת סעודה ראשונה לכתחילה, הוא עד חצות. והוסיף המשנ"ב, שיש אחרונים שכתבו שאין להמתין כל כך (עד חצות), שהרי אם ימתין עם אכילת בני ביתו, אין לך מניעת שמחת יום טוב גדולה מזו. ומשמע לכאורה, שאילולא הטעמים המיוחדים (של זמן הסעודה ומניעת השמחה), היה ראוי להמתין כל הלילה על מנת לזכות במצוה. ברם, עדיין יש מקום לומר שלא ניתן להביא משם ראיה לנידון דנן, משום שחיוב מצוות סוכה הוא מן התורה, ומניין לנו שכך גם יהיה הדין בנוגע למצוות קידוש לבנה שהיא רק מדרבנן.
ואמר מו"ר שליט"א, שטוב עשו הבחורים שערכו משמרות כל הלילה בכדי לזכות במצוה, וברכות יחולו על ראשם. אולם לעניין מעשה, נראה שאין חיוב על האדם להישאר ניעור כל הלילה, והרי גם אילו יישאר ער, שמא הלבנה כלל לא תראה ולא יזכה לקיים את המצוה[3].
[1] ואמנם במגן אברהם (בסימן י"ג סק"ח) מבואר, שאין אדם חייב לעזוב את עירו ללכת לעיר אחרת כדי לקיים מצוות ציצית, אך שמענו ממו"ר, שנראה שאין דברי השו"ע סותרים דבריו, משום שיתכן והשו"ע עוסק בשתי עיירות סמוכות, והמגן אברהם עוסק בשתי ערים רחוקות. (ובעיקר נידון זה של חיוב יציאה לעיר אחרת למען קיום מצוה, יעויין בחיי אדם כלל ס"ח סי"ט, ובשו"ת דבר יהושע ח"א סי' א').
[2] ובפרט שיש הסוברים שאין זו מצוה 'חיובית' אלא 'קיומית', שהנה בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' מ"ג) נשאל לגבי חולה שאינו יכול לקום מן המיטה ולהניח ראשו חוץ לחלון כדי לראות את הלבנה בשעת הברכה, האם יכול לברך בראיית זריחת אור הלבנה על הקרקע של החדר שמושכב שם? והשיב הזרע אמת, שודאי החיוב הוא לראות את גוף הלבנה בשעת הברכה, ואין די בראיית הכאת אור זריחתה. וסיים, דאם חוששים שהרוח תזיק לחולה, טוב יותר שלא יברך, שהרי כל זמן שאינו רואה את הלבנה, אין מוטל עליו החיוב לקדשה, שהרי לא אמרו (בירושלמי בפרק הרואה) אלא "הרואה לבנה". ועל אף שמקיים מצוה גדולה בקידושה (כמבואר בגמרא בסנהדרין), מכל מקום חיוב אין עליו. וכדבריו כתבו עוד כמה פוסקים נוספים. אך רבים מן הפוסקים כתבו שקיים חיוב לקדש את הלבנה (ואכ"מ), וכלשון הקיצור שולחן ערוך (סימן צ"ז ס"ז): "חייבין לקדש את הלבנה בכל חודש".
והנה, בנוגע למצוות נטילת ידים, מבואר בשו"ע (סימן קס"ג סעיף א'), שההולך בדרך ואין לו מים, וחושש שלא ימצא מים בשיעור מהלך ארבעה מילין הקרובים (שהוא זמן של 72 דקות), וגם אם יחזור לאחוריו לא ימצא מים בקירבת מקום של מיל (18 דקות), אם הוא רעב מאד, רשאי לכרוך את ידיו במפה, ויאכל לחם. וכתב המשנ"ב, שאף היושב בביתו ואין לו מים במרחק של מיל לפניו ולאחריו, יכול נהוג כך. ומבואר אפוא, שצריך לטרוח בשיעור מיל כדי לקיים את מצוות נטילת ידים. (וכן מצינו לגבי תפילה בציבור, יעויין בשו"ע סימן צ' סעיף ט"ז).
אולם, אמר מו"ר שליט"א, שעדיין יש מקום לומר, שבנוגע למצוות קידוש לבנה, שהיא כקבלת פני שכינה, יש לטרוח יותר, (ועוד יש לדחות את הראיה מנטילת ידים, משום שיש בה תקנה בכריכת ידיו).
[3] יצויין, שבשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קע"ח) כתב: "אא"ז מצאנז זי"ע (ה'דברי חיים') אמר, שבזמן מעונן מחויב בלילה האחרון של זמן קידוש לבנה להיות ניעור כל הלילה, שאפשר שיתבהרו השמים ויוכל לקיים המצוה, ואי לאו הכי מיקרי עבריין"!
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.