כתבות מגזין
געגוע שלא פוסק: רבי יצחק אבא שאול מספר על מרן זצ"ל
במלאת י"ג חודש להסתלקות מרן זצ"ל, רבי יצחק אבא שאול שליט"א מספר על השכנות עם משפחת הרב בימי ילדותו, הקשר המיוחד בין מרן לאחיו – הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל וגם על האור שדלק בחלון חדרו של מרן
- הרב יוסף סופר
- ג' חשון התשע"ה
שנה חלפה, אך נימת דיבורו של הגאון הגדול רבי יצחק אבא שאול שליט"א עודנה מקוננת, כאילו בזה הרגע התרחש האסון הגדול של הסתלקות מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל.
"עיני עיני יורדה מים, על שבר בת עמי", אומר הרב שליט"א ומקדים, "מי יכול להעריך את גדלותו של האדם הענק שבענקים, ואני - אנה אני בא... אולם מצד שני כבר נאמר בגמרא (שבת קה:), כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו רח"ל. רבי שמעון בר יוחאי אמר "כל המתעצל" - אפילו מי שאינו ראוי לכך, הרי זו חובה קדושה להספיד.
כואב לי מאוד, שאיבדנו את המרגלית היקרה ביותר בעולם. רבינו היה כמו אותה אבן טובה שהייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו (בבא בתרא טז:) - שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא. גם רבנו ע"ה, כל מי שראה אותו, כל מי שהתקרב אליו, הייתה נשמתו מתרפאת ממש מהאור הגדול. עכשיו איבדנו את המרגלית היקרה הזו. ויהי העולם שמם.
השכן של מרן זצ"ל בימי הילדות
הגר"י אבא שאול שליט"א מפליג לאחור, שנים ארוכות לאחור, אל השורשים שאותם הכיר בילדותו: "זכורני כשהתגוררנו בילדותנו ב'שמואל הנביא', היינו שכנים של אביו של מרן ע"ה, הם היו גרים מולנו. אני זוכר את אביו ע"ה שהיה מגיע לבית הכנסת שבו התפללנו ומתפלליו היו מכנים אותו בחיבה 'יעקב גלה' - מפני שהיה שר ורוקד בשמחת תורה בלהט רב ובנעימות מיוחדת 'גלה גלה כבודי גלה גלה'. אני חושב שבזכות אותה אהבת תורה הוא זכה לבן שכזה. פעם אחת, כשהגעתי אל מרן וישבתי איתו בעת רצון, שוררתי את הפיוט הזה בפניו והייתה לו קורת רוח גדולה שניכרה היטב על פניו.
"הקשר עם דמות הרב וההערכה כלפיו היו אצלנו כבר מימי ילדותנו: בהיותי בגיל חמש, כשנסע הרב למצרים, ביציאתו מביתו ליוו אותו כל אנשי השכונה, אנשים נשים וטף. בין היוצאים הייתה גם אמי ע"ה. בעת יציאתו ניגשה אליו אימא ונתנה לו מעשב ה"רודא" (פיגם), שכידוע הוא סגולה להגן מעין הרע (כמוזכר בחיד"א וב'בן איש חי'. י.ס.). כדרכו בקודש תרגם מיד הרב את הדבר עם הקשרו ההלכתי והגיב "זה 'קמיע מומחה' - הוא מותר בטלטול גם בשבת". מאוחר יותר התייחס הרב לסגולת צמח זה והיתר טלטולו ב'תשובה' הלכתית ואף כתב כך ב'יביע אומר'.
"זכורני גם את חזרתו של הרב ממצרים יחד עם בתו הגדולה ובנו רבי אברהם יוסף נר"ו (רבה של חולון שליט"א). לאחר שנים רבות, לפני כ-12 שנים, ביקש ממני מרן לעיין בספרו, שבו הוא מספר ומתאר את אותם אנשים קנאים, אנשי בליעל, שהיו רודפים אותו כשהיה במצרים. באותה הזדמנות סיפר לי הרב על קורותיו בתקופה ההיא - כמה סבל ומסר את עצמו לתורה. כדי לשמחו הזכרתי לו את המעמד ההוא, של יציאתו מביתו כדי לנסוע למצרים. הזכרתי לו את הרגע ההוא שבו נתנה לו אמי את עשב הרודא לשמירה. מרן חייך לזכר הימים ההם, הוא אף נענע לי בראשו ואמר על אמי ע"ה שהיא 'הייתה צדקת גדולה'. (אמי ע"ה אכן הייתה צדיקה וחכמה גדולה. למדתי איתה שו"ת "רב פעלים", כשהייתי מקריא את השאלה היא הייתה עונה מיד את התשובה, ותמיד כוונה בדעתה כמו שפסק ה'רב פעלים').
"בתוך אותה שיחה הפליג מרן בזיכרונותיו לאותם ימים וסיפר לי שכשחזר ממצרים לירושלים חי בעניות גדולה (כידוע, במשך תקופת הגעתו הראשונה סרב אחד מאנשי המנהלה של ישיבת 'פורת יוסף' לקבלו בחזרה בתואנות שונות ונגד דעת ראשי הישיבה – מרנן הגר"ע עטייא והגר"י צדקה זצוק"ל. י.ס.). הוא תיאר כיצד היה הולך לישון רעב, ואיך בעניותו הרבה היה טובל את לחמו במי מלפפונים כבושים...
"ראשיתו של מרן הייתה 'מצער', אך כידוע אחריתו הייתה רבה וגדולה מאוד: בפעם אחרת סיפר לי הרב שכשביקר בשנית במצרים, עת כבר כיהן במשרתו הרמה, התקיים שם כנס גדול של נשיאים וכולם רצו להיכנס אצל הנשיא, אך רק מרן נכנס. הנשיא נישק את ידו של מרן וביקשו שיברכו! בתקופה זו כבר הכירו כל העולם בגדלותו, עד שגם נשיאי הערבים היו מכבדים אותו. גם הם הבינו שאיש אלוקים הוא".
המבחן הראשון אצל מרן זצ"ל
בנימה נוסטלגית מתרפק הגאון רבי יצחק שליט"א על ימי ילדותו ונערותו בקרבה למרן ודמותו. הוא מתענג על הימים שבהם זכה להימנות עם תלמידי מרן מגיל צעיר ובאותה נימה הוא מספר על "המבחן הראשון אצל מרן זצוק"ל": "הרה"ג רבי שלמה כהן ע"ה, אחיו של ידידי הרב הגאון רבי יהודה כהן שליט"א, פתח באותה עת 'ישיבה' בלילה, בבית הכנסת 'אהל רחל', באותה מסגרת למדו תלמידי חכמים גדולים. היא הייתה מיועדת לבני שמונה עשרה ומעלה והמלגה באותה מסגרת הייתה גבוהה יחסית – ממון שבני אותה תקופה ידעו להעריכו היטב על רקע המחסור ששרר אז. אני הייתי אז בסך הכול ילד, בגיל 11, אך גם אני רציתי להתקבל לישיבת ערב זו. הלכתי להיבחן לפני מרן בבקשה שיקבלני. הרב שאל אותי שאלות על מסכת בבא קמא, אך מרוב התרגשות לא עניתי כנדרש. מרן נהג בסבלנות ואמר לי: "שמעתי שאתה יודע בעל פה"... וערך לי מבחן 'בעל פה' על כל המסכת. במבחן הזה הצלחתי בעזרת ה', אך מרן עדיין לא קיבלני.
"סיפרתי על כך לאחי חכם בן ציון (מרן הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל. י.ס.) והוא יעץ לי 'תכתוב לו חידושים בכתב'. כתבתי לו אז 'קונטרס' ובו קיצור כל פסקי הש"ך בשולחן ערוך חושן משפט סימן שפ"ו. הרב עיין ב'קונטרס' הזה וקרא לי. הוא קיבלני לאותה ישיבת ערב, ושמעתי ממנו שם את השיעורים שלו בקביעות. (לאחר זמן מה, בערב חג הפסח, פנה אלי הרב ושאל אותי "יש לי בביתי קיצור פסקי הש"ך שלך, אתה צריך את זה?" אמרתי לו שיניחו בגניזה...)"
כתלמיד צעיר זכה הגר"י שליט"א לשמוע שיעורים, אך מהר מאוד הוא זכה ללמוד קצת יותר ממה שנאמר בתוכן השיעורים: "בהיותי ילד בגיל 13, מרן היה מוסר את שיעורו כפי שכולם מכירים ויודעים היום – בהיקף ועומק מרהיבים ומדהימים. אני הקטן הייתי יושב ומאזין בשקיקה לאותם שיעורים מופלאים ו...מתפעל מאוד. איזו שליטה הייתה לו במפרשים ובפוסקים, שיעורים כה מלאי תוכן, עם ציטוטים כה רבים - והכול ללא הפסק ובעל פה! בתחילה התפעלתי, אך בהמשך זכיתי לתרגם את אותה התפעלות למעשה: בשלב מסוים אמרתי 'מדוע רק אשמע אותו בעמלו בתורה? אשב ואלמד גם אני!'
"כך, החל הקשר עם הרב להעמיק עוד יותר בתקופה שבה, בהיותי בגיל 16, הייתי לומד איתו בבית 'דף יומי' - שעה בכל יום (יחד עם עוד אחד). גם בלימוד זה הייתה התפעלותי רבה ועצומה בראותי כיצד היה הרב שולט במפרשים ובפוסקים באופן מבהיל. לימוד זה התקיים במשך שנה וחצי, ובמהלכו ראיתי לא מעט 'מעשי רב' נפלאים לצד גאונות מבהילה.
"פעם אחת, באמצע הלימוד היו רעמים וברקים. הרב זצוק"ל קם מיד ובירך בשם ומלכות את הברכות. אני הקטן הייתי רגיל לנהוג כפי שנהגנו בביתנו וכדעת ה'בן איש חי' ובירכתי בלי שם ומלכות. הרב הבחין בנוסח ברכתי והעיר לי: 'למה עשית כך? צריך לברך בשם ומלכות!' עניתי לו בבדיחותא, 'שמא עבר 'כדי דיבור' מאז שהיה הרעם'... הרב הבין מדוע לא השבתי לו באופן ישיר לשאלתו וחייך, אך מיד השיב לי בראיות ברורות לחזק את שיטתו ההלכתית בנושא זה".
אור דולק באישון לילה
האווירה בחדר קסומה, הרב - אחד מ'תלמידי החכמים' המופלגים שבדורנו, יהודי שכל כולו תורה ודעת, מארח אותנו בנעימות ומפליג בזיכרונות מהימים ההם, בירושלים של פעם, כשבין סמטאות העיר עוד הסתובבו גדולי עולם כמרן ראש הישיבה חכם עזרא עטייא, ויתר ראשי הישיבה, חכמיה של 'ירושלים של מעלה' באותם ימים מופלאים.
הגר"י מדבר באריכות על זיכרונותיו מהימים שבהם היה נער צעיר לימים, שעוקב אחר דמותו הגדולה של מרן – 'חכם עובדיה' זצוק"ל. במילים נרגשות הוא מתאר כיצד התבונן תמיד ברב שהיה "שקדן עצום" – "הוא התגורר ליד 'ישועה ורחמים' ואנחנו היינו לומדים ב'ישיבת המתמידים' שהייתה בבית הכנסת 'ישועה ורחמים'. מחלון בית הכנסת היינו רואים את האור בחדרו - דלוק עד לשעות המאוחרות, והיינו מתפעלים מאוד.
"אני זוכר גם את אהבתו הגדולה לספרים ולדברי תורה, בעת שהיה מגיע לישיבת 'פורת יוסף' היה ניגש תמיד הישר לספרייה, פותח ספרים ולומד.
"הייתה חנות ספרים בשכונת גאולה, של חסיד גור ששמו 'שטיצברג', 'חכם עובדיה' היה מגיע לחנות וברשות בעל הבית היה עובר ספר אחר ספר, מכריכה לכריכה - לומד הכול. פעם נכנסתי לאותה חנות וראיתי אותו בעת שבאהבת הלימוד ובשקיקתו לעוד רגע של לימוד תורה עמד על הסולם ולמד. הוא סיים לעיין בספר אחד ואף עבר לספר נוסף כשהוא עודנו על הסולם! שמעתי שבאחת הפעמים, מרוב שקיעותו בלימוד - נפל מהסולם לרצפה.
"פעם אחת, בשיעור שמסר בית כנסת 'אוהל רחל' של יוצאי עיראק, אמר הרב בתוך דבריו את ההלכה שמצווה לכבד את החכם ולנשק את ידיו. בסיום השיעור ניגשו השומעים לנשק את ידיו... הרב סירב ודחה אותם בענוות חן באומרו 'עכשיו מאוחר', 'עכשיו סעודה שלישית'...
"ככלל היה הרב מכתת רגליו לכל מקום אפשרי כדי לזכות את הרבים בדרשותיו. זכורני, כי מרן היה הולך בשבתות בבוקר למקומות שבהם נערכו בקשות, בבית הכנסת 'אוהב ציון' של צעירי פרס, (היו שם פייטנים ידועים כמו רחמים כהן, יעקב כהן, ניסים שלום ועוד. הרב היה בקי מאוד בשירה). פעם, באחד השיעורים שמסר בבית הכנסת 'אוהל רחל', אמר שבהדלקת נרות שבת יש לברך תחילה ורק אחר כך להדליק, ולא כמו הנשים שמדליקות ואח"כ מברכות ( - נושא שעליו עורר מרן בכל הזדמנות. י.ס.). באותו שיעור אמר גם שנשים אינן מברכות על לולב ואתרוג, מאחר שאלו הן מצוות שהזמן גרמן. בתוך דבריו התבטא ואמר שמי שעושה כך 'לא יהיה לה גן עדן אלא גהינם'. אמי הצדקנית ע"ה שמעה זאת, וחזרה הביתה בוכייה, מפני שמצד אחד ידעה היטב את דעת מרן ה'בן איש חי', וכך נהגו בביתה, ומצד שני שמעה כעת את פסקו של מרן הרב עובדיה... השפעתו הייתה רבה ועצומה, הציבור האזין לדבריו בקשב רב ונהג לפיהם.
"כאשר הוחלט למנות את מרן לדיין בבית הדין, לא היה מקום בבתי הדין שבירושלים, רק בבית הדין שבפתח תקווה, ואכן הוא הביע את הסכמתו למעבר מירושלים - בעצת רבנו ראש הישיבה זצוק"ל. אך קהל עדתו לא הסכים לכך, הם אהבו והעריכו את מרן! מבין הציבור בבית הכנסת 'שאול צדקה' נאספו חתימות וגם פורסמו מודעות בבית הכנסת 'מוסיוף' – אנו רוצים שמרן יישאר בירושלים. בין העוסקים בזה היה גם חכם יעקב דוויך הכהן ע"ה, אך גם זה לא עזר. לאחר נסיעתו זכיתי והייתי מלמד בבית הכנסת 'שאול צדקה' במקומו, בעידודו של מורי ראש הישיבה רבנו עזרא ע"ה.
"גם ציבור בני התורה אהבוהו. בכל ליל שבת היה מרן מוסר שיעור בישיבת פורת יוסף, לאחר מכן היה אומר את הקדיש בניגון ובמקאם מיוחד בקולו הערב. באחת הפעמים סיים מוקדם מן הצפוי את השיעור, ללא סיבה נראית לעין. לאחר כ-5 דקות נפלו כל האבנים של הקומה העליונה. היה זה נס של ממש, אסון שנמנע בזכות העובדה שמשתתפי השיעור יצאו משם מוקדם מהרגיל".
ידידות נפש בין שני גאונים
"הרב זצוק"ל היה 'ידיד נפש' של אחי הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שגם הוא מצדו אהבו והיה זהיר מאוד בכבודו של מרן הרב עובדיה זצוק"ל.
"פעם אחת כשחכם עובדיה דרש בבית הכנסת אוהל רחל, נכנס אחי - חכם בן ציון, לבית הכנסת, באופן שלא ישימו לב לכניסתו ולבל יכבדוהו. בענוותנותו נכנס והתיישב בשקט בצד. מרן הבחין בו, עצר את השיעור, פנה אליו ואמר לו: 'אם כבודו לא יושב כאן לידי, אני מפסיק את הדרשה!'.
"הייתה זו הזדמנות שבה ראו כולם את הכבוד העצום שרחשו שני החכמים הללו זה לזה.
"תמיד, בכל אירוע ופגישה היו שניהם רצים זה לקראת זה, להקדים שלום זה לזה. גם אנו צריכים ללמוד מהם איך צריך לכבד כל תלמיד חכם - אפילו שהיו ביניהם מחלוקות עמוקות בהלכה, תמיד רחשו זה לזה כבוד עצום ובלתי מסויג".
הגאון רבי יצחק מספר בתוך דבריו סיפור לא ידוע על קנאת סופרים מצמררת שהייתה ביניהם: "כשנסעו שני החכמים הגדולים הללו לחוץ לארץ להצלת "רשת החינוך", היה זה במטוס קטן שבו הייתה הנסיעה וההגעה ליעד קשה במיוחד. למרות הכול חכם עובדיה בהתמדתו הידועה, ישב ולמד בספר. אחי, הרב בן ציון שהיה אז חולה בעיניו, החל לבכות. חכם בן ציון אמר אז למקורבו, 'אני בוכה על שאינני יכול לעמול עכשיו כהרגלי, כמו שעושה חכם עובדיה'.
"בברית של אחד מבני המשפחה שנערכה בישיבת 'פורת יוסף' נכחו גאוני וחכמי ירושלים ובהם אחי הגדול - הגאון רבי בן ציון אבא שאול, הגאון רבי יהודה צדקה ומרן הרב עובדיה. הרב עובדיה ביקש לכבד את רבי יהודה צדקה בברכה על כוס הקידוש בברית, אך חכם יהודה ע"ה סירב בתוקף ועמד על כך שהרב עובדיה יברך. חכם יהודה אף התבטא ואמר שאם חכם עובדיה לא יברך - הוא עוזב את המקום מיד...
"גם ברחוב 'אלקנה' גרו חכם עובדיה וחכם בן ציון בשכנות במשך אחת עשרה שנה. אחי ע"ה גר בקומה שמעל חכם עובדיה. ידוע שבשנת תשכ"ז, כשפרצה מלחמת 'ששת הימים', עם ישראל היה נתון בצר ובמצוק, הכול היו טרודים ובהולים מאוד, אך שני גדולי העולם, רבנו עובדיה ורבנו בן ציון עליהם השלום, נראו יושבים ועוסקים בתורה בהתמדה עצומה. הם למדו באותם ימים את מסכת יבמות, כשכל העת נשמעים ומורגשים הדי ההפצצות והפגזים. בעת שהיו סביבם המולה רבה ורעשים מחרידי אוזניים, היו הם ממשיכים את הלימוד בין הפגזה להפגזה.
"הקשר העמוק הזה ביניהם החל כבר בימי צעירותם: כבר בצעירותם היו נודעים שניהם בפי כל כ'גאונים'. בצעירותם הייתה בבית הכנסת 'צופיוף' ספריה עם ספרים נדירים. באותם ימים היה הגבאי נותן את המפתח לכל דורש תמורת משכון, אולם לשניהם היה מסכים לתת את המפתח בלי משכון, מפני שידע את מעלתם שהיו שקדני הדור.
"הם היו נכנסים לשם ומטפסים בסולם לעיין בספרים, (גם רבי יוסף ידיד ע"ה, רבו של רבי עזרא עטייה, היה ככה). סיפר לי אז ראש הישיבה רבנו עזרא עטייה זצ"ל, שבזמן ההפגזות הוא לא ידע היכן הם נמצאים, הוא שלח את רבי יהודה צדקה זצ"ל לחפש אותם. רבי יהודה נכנס לבית שבו הם היו, וחזר לראש הישיבה ואמר לו: 'לא מצאתי אותם', אך ראש הישיבה שב והורה לו: 'לך שוב לשם, הם נמצאים בקומה התחתונה, למטה למטה'. רבי יהודה אכן שב לשם ומצא אותם לומדים בחשק ובהתמדה גדולה.
"בהלווייתו של חכם בן ציון, סיפר רבנו עובדיה שהם היו הולכים כחצי שעה – מ'גאולה' לעיר העתיקה - היו לומדים דף גמרא בהלוך - ודף גמרא בחזור והיו מתייעצים זה עם זה בהלכה. מרן כידוע חיבר קונטרס 'יביע אומר' כשהיה בגיל 17 ותמיד היה אומר לי אחי, 'אני מתפעל מהישרות שלו בפסק'".
מחזיק את הקהילה בדבריו
"מרן היה מוסר שיעורים בבית הכנסת 'אהל רחל' מדי שבת לבעלי בתים. לשיעוריו היו באים אנשים רבים כדי לשמוע אותו. הוא היה ממש מחזיק את הקהילה כולה בדבריו ובאישיותו. בזמן השיעורים הללו היה המקום מלא עד גדותיו, ואף היו אנשים שעמדו בחוץ כדי לשמוע אותו! אחר כך, כשגדל השיעור, בא חכם בן ציון למסור את השיעור שם במקומו, ומרן עבר למסור את שיעורו בבית הכנסת "בורוכוב" - שם גם היה עולה ומשמש כחזן וקורא בתורה בנעימות רבה שמשכה קהל רב. לאחר התפילה היינו הולכים יחד לביתו, והיינו משוחחים בדברי תורה".
הקשר של הגאון הגדול רבי יצחק שליט"א עם מרן היה קרוב, אך כדי להמחיש את התבטלותו כלפי מרן הוא מספר על אותה פעם שבה שאלו אותו שאלה בהלכה - וענה שבתוך מרחק של שיעור י"ב מיל ממרן, שזה שיעור "כבודו של חכם" - אני לא פוסק.
"תשובתי זו ניתנה מאחר שהסתפקתי האם בימינו יהיה אסור להורות בקרבה שכזו אל הרב, עלה בדעתי שאולי ייתכן שמה שקבעו את השיעור של י"ב מיל כשיעור כבודו של תלמיד חכם - היה רק בזמן הגמרא, אך בימינו שיש טלפון וכדומה, שאפשר לשאול שאלה מיד, לא יהיה תקף דין זה ויהיה אסור להורות כלל.
"שאלתי את אחי, חכם בן ציון, את השאלה הזאת. הוא ענה לי בחוכמתו וסיפר שלפעמים היו לו שאלות שאותן רצה להפנות אל חכם עובדיה, אך לא רצה להפריעו בטלפון, 'אולי הוא באמצע לימודו'. מתשובתו הבנתי שבימינו, שיש טלפונים - זה לא גורם לכך שאסור להורות".
נזהר מאוד בכבודו של מרן זצ"ל
גם מרן הגאון רבנו עזרא עטיה ע"ה, שהיה רבו של מרן הרב עובדיה, היה מכבדו. פעם, כשחכם עובדיה חלה, הגיע רבי עזרא לבקרו בביתו. הוא עלה את כל המדרגות אף שהיה כבר זקן וחלש.
"זכורני שבאחת משנות השמיטה - בישיבת פורת יוסף, לא היה השפע המוכר היום לבני דורנו ולבני הישיבה לא היה די פירות לאכול כמו היום. השמש של הישיבה - רבי יצחק גואטה, היה קונה פירות של 'היתר מכירה', והאברכים סירבו לאכול. הלך השמש וסיפר זאת לחכם עובדיה - שהאברכים מסרבים לאכול. אמר לו מרן: 'כמה 'סימנים' הם למדו בשישה חודשים? ממתי הם נהיו פוסקים?'". הגר"י מספר שמרן "התרגז על זה, וציווה עליו לקנות". הלכו האברכים לראש הישיבה רבי עזרא עטייה, וסיפרו לו זאת. אמר להם "אם רצונכם להחמיר - תחמירו, אך בפניו לא תחמירו". וזאת מפני שהיה מכבדו מאוד ונזהר בכבודו מאוד. (ובאמת - אף שאנו נמנעים מלאכול "היתר מכירה", מי שאוכל יש לו על מי לסמוך!).
"פעם אחת לפני כשתים עשרה שנים, הייתי בשבת קודש בעיר חולון, אצל ידיד נפשי מזכה הרבים רבי אברהם מוגרבי שליט"א. ראיתי שם באיזה קובץ מאסף "זכור לאברהם" מאמר של מורינו חכם עובדיה. מאמר שנדפס מכתב ידו ובו דן בעניין טלטול מוקצה בשבת אגב מוקצה שראוי למאכל בהמה. הרב דן כדרכו בהרחבה והעלה להתיר. עלה בדעתי להביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א (דבריו הובאו ב'בית יוסף' - להתיר לטלטל עביט אגב מים חדשים ששופך בו - אף שהמים אינם ראויים למאכל אדם ורק למאכל בהמה, יוכל לטלטל הכלי אגב המים). בחושבי על כך התפלאתי 'וכי נעלם רעיון זה ממנו?'. בפגישתי הבאה עמו, בחג הסוכות בין תפילת מנחה לתפילת ערבית, ניגשתי אליו ואמרתי לו 'במחילה מכבודו, יש ראייה לדבריו - אך כבודו לא כתבה בפסקו'. מרן האזין ואמר לי להמתין. לאחר ההבדלה הלך מרן בעצמו וחיפש בספרייתו. הוא עלה על סולם וחיפש, עד שמצא נייר ישן שבו כתב בהיותו במצרים - בכתב חצי קולמוס. הרב הציג בפני את הדף ההוא והנה כתוב בו: 'וקצת יש להביא ראיה מלשון הרשב"א' וכו'. ברוב התפעלותי אמרתי לו 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו'. הוא היה גאון ובקיא!
"לפני כחמישים שנה שאלתי את הרב שאלה מורכבת בענייני ברכות. הרב ענה לי מיד, בלי שום המתנה, שבשאלתי זו הסתפק בעל ה"כרם חמד", וכתב לנהוג כך וכך! פעם כתבתי, כדרכה של תורה, כנגד פסקו בעניין 'סיכוך מעציץ שאינו נקוב' - האם נחשב 'מחובר או תלוש'. לבסוף התברר לי שצדק... כך היו עוד כמה פעמים ששאלתי אותו שאלות שבהן התקשיתי, והוא תמיד ענה על אתר ואמר לי 'הקושיה הזו כתובה בספר פלוני והתירוץ בספר אלמוני'. בכל פעם מחדש הייתי מתפעל מאוד ונוכח לראות עד כמה הרב היה בקי ושולט בש"ס ובפוסקים. ויש לי עוד כמה וכמה דוגמאות מופלאות שכאלה".
מי ייתן לנו תמורתו
השעה מתאחרת, הגאון רבי יצחק שליט"א נאנח מעומק לבו. הדיבור אודות מרן מכאיב את לבו באופן מוחשי. לאחר הרהור הוא אומר: "למרן הייתה סייעתא דשמיא גדולה בכל. יש 'גדולים' רבים בעולם: האחד 'שקדן' שכל היום לומד תורה, האחר הולך ומוסר דרשות בבתי כנסת. יש אחד שגם אוסף כספים למען התורה ומזכה שם את הרבים. יש עוד תחומי 'גדלות', אך אני לא יודע איך רבנו הספיק להיות 'גדול' בכל התחומים כולם: גם לקבל קהל וגם ללמוד תורה ולכתוב ספרים כה נכבדים. לנסוע לכל המדינות, העיירות והשכונות כדי למסור שיעורים ולחזק. אינני מבין איך הספיק כל זאת! בכל מקום שאליו היה הולך קיבלוהו.
"לא היה כמו מרן ולא יהיה כמוהו. הוא היה 'מופלג' בתורה, מופלג בפוסקים ושלם באהבת התורה, באהבת ישראל ובמידות. הוא היה שלם בכל. ממש חכם השלם.
"הלווייתו העצומה של מרן תוכיח - מיליון איש באו ללוותו, לנחם ולעצרות ההספד לעילוי נשמתו. ברבנו התקיימו כל מילותיו של רבי מאיר במשנה במסכת אבות (א', ו'): כל העוסק בתורה לשמה - זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה ...ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".
מי ייתן לנו תמורתו! הדור שלנו התייתם כעת, אך עלינו להמשיך בדרכו, להחיות את כל מפעליו החשובים – לעשות לנשמתו נחת רוח, אך גם כדי להוסיף לעצמנו זכויות וצמיחה רוחנית אמיתית - כשאיפת לבו הטהור של רבנו, שהקדיש כה רבות כדי לרומם את בני הדור כולו.
לא להתעצל!
בפתח דבריו התמקד הגאון הגדול רבי יצחק אבא שאול בכך שלכאורה אין מי שיוכל באמת לעמוד ולהספיד את מרן, מאחר שאין מי שראוי לכך. אך בכל זאת, אומר הרב, כן נכון לדבר בשבחו, כל מי שמסוגל לכך:
בגמרא (שבת קה:), כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו רח"ל. רבי שמעון בר יוחאי אמר "כל המתעצל" - אפילו מי שאינו ראוי לכך, הרי זו חובה קדושה להספיד. בגמרא (בב"ק נט:) כתוב שהאמורא זעירא היה חולץ את מנעליו כמנהג האבלים – כדי להראות את אבילותו על ירושלים. חבריו העירו לו על כך ואמרו לו: את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? (האם ראוי אתה להתאבל כך על ירושלים?) הרי שבכדי להראות סימני אבלות וצער - לא כל אחד רשאי... אך לכן אמר רשב"י על הספדו של תלמיד חכם "כל המתעצל", מפני ששונה ההספד על החכם מהאבלות על ירושלים - בהספדו של החכם כולם חייבים להשתדל ולהספיד, מפני שעיקר מטרת ההספד הוא מה שמבואר במאמר בגמרא (ברכות ו:) "אגרא דהספדא דלויי" - הרווח העיקרי הוא מה שאנחנו דולים מעשיו ודרכיו הטובים של הצדיק.
גם במדרש (איכה רבה) כתוב "שקולה מיתתן של צדיקים יותר משריפת בית אלוקינו". ההסבר לכך הוא כדברי הנביא ישעיה "הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק" – "אין איש שם על לב" שהצדיק "אבד", כמו אבידה לבעליה. בזה קשה יותר הסתלקות הצדיק משריפת בית אלוקינו, כי האדם עלול לטעות ולחשוב שאמנם החכם נפטר מן העולם, אבל הוא הרי נמצא כעת בשמים ועולה עוד במדרגות עליונות, לכאורה הוא בעצם ממשיך את חייו בעולם הבא (כדברי הגמרא במועד קטן כה: על הפסוק, "רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק"), אבל האמת היא שכל זה נכון לגבי נשמתו של הרב עצמה, עליה ודאי שש ושמח רוכב ערבות, בהתענגה ברוב שלום, אבל אנחנו מה יהיה עלינו?! הפסדנו את הצדיק! ('הספד' אותיות 'הפסד'...) ויהי העולם שמם, נמס כל לב, ורפו כל ידיים, וכל ברכים תלכנה מים.
דומה למלאך
אנחנו זכינו כאן בעולם הזה לראות את הרב, את פניו שהיו כפני מלאך ממש. הנביא אומר (מלאכי ב ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" ואומרת הגמרא (מו"ק יז.) "אם דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו", מה פירוש "דומה למלאך ה'"? שמעתי בשם ראש הישיבה רבנו עזרא עטיה זצ"ל שהמלאך הוא בגדר 'עומד', כמו שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים", ועל זה נאמר שאם הרב דומה למלאך ה' - שאינו מחפש את טובתו להיות מתקדם, אלא כל כולו בשביל התלמידים, לקדם אותם - אז יבקשו תורה מפיהו.
רבנו הגדול היה כל כולו "מלאך", הוא הקדיש כה רבות למען הכלל!
היה באפשרותו "לעמוד", לשבת בביתו ולגדול עוד ועוד. אנחנו רואים להיכן הגיע, לאילו פסגות נשגבות הצליח להעפיל בעמל התורה ובידיעתה – תוך כדי פעילותו העצומה למען הכלל והשעות הרבות שאותן הקדיש מצעירותו ועד לימיו האחרונים ממש – למען כלל עם ישראל. האם נוכל לשער עד להיכן היה מגיע לו רק היה מקדיש את כל אותן שעות וימים לצמיחה אישית?
את כל זאת הוא מסר מסירות נפש במובן הפשוט ביותר כי התורה וחמדתה היו בנפשו ממש. הוא ניתח נתחים חיים מ'נפשו' ומסרם לאחרים – לכלל ישראל שאותו אהב כל כך.
הוא היה "מלאך" - לכן אנשים כה רבים "ביקשו מפיו" 'דעת' ו'תורה'!