אריה דרעי: שרדנו שנה קשה ללא מרן זצ"ל

רבות המחשבות מה היה לפני שנה אצלנו. איך אפשר לשכוח את ראש השנה האחרון, אף אחד לא חלם שזה יהיה ראש השנה האחרון של מרן זצוק"ל, שעם כל הכאב לא היה יכול להשתחרר מבית החולים, כאשר ברגע האחרון התברר שחייבים לאשפז אותו בגלל איזו שהיא בעיה בכליות.

כך ברגע האחרון התארגנו להיות עם מרן זצוק"ל. זכות גדולה הייתה להיות שם. תקענו את התקיעות. קשה להסביר את זה. זכורני בראש השנה איך מרן זצוק"ל אמר הכול, בסעודות אמר את כל השירה, זה היה כמו סיכום חיים. מה שאף פעם לא ישב יותר מחצי שעה בשבתות בסעודה, והנה פתאום הוא ישב יותר משעתיים שלוש...! ושרנו את כל השירים שכבר שכחנו אותם לפני חמישים ושישים שנה... גמרנו שיר אחד, התחלנו עוד שיר והוא מדרבן אותנו... ואחר כך כיפור, סוכות, שמחת תורה.

מרן זצ"ל. הולכים בדרכו

הקהל קיבל כבר איזו שהיא תחושה... היה הרבה כאב. מצד אחד להיות לידו ולחשוב איך הוא מרגיש את חוסר האונים הנורא הזה והקטע האחרון של החיים. ומאידך לראות את כל העשיה שלו, עוד עשיה ועוד עשיה וכנגד גזירות מול כל מה שהוא עשה והגה והפעיל כל חייו. לחשוב על הכול, חוק הגיוס, העברת התקציב, ועוד אינספור פעולות שממשלת הרשע התקוממה נגדן להשביתן חלילה.

כולם יודעים שצריך להספיד אותו כראוי. כל יום היו שלוש ארבע עצרות והייתה גם העצרת הגדולה. ומי יודע אם אנו מספידים אותו כראוי. זו חובתנו. זה קשה כשאתה עכשיו רואה את חוק הגיוס וכל השאלות הלא ברורות, מי מתאים, במי מכריעים, מי צריך לשים. ב"ה יש לנו את מועצת גדולי התורה, אבל יש לנו את הרגע הזה שאתה אומר מרן זצוק"ל לא פה. אתה מעלה בדעתך שזאת שאלה שהוא היה אומר כך, וזאת שאלה שהיה חושב כך... מאידך אנו כיום עם מועצת גדולי התורה, ייבדלו לחיים טובים, אלה שליוו אותו משך שלושים שנה, הם הקימו ביחד איתו את מועצת גדולי התורה, וזה מאוד כואב. אנחנו ראינו במשך השנה הזאת תגובות כמו: "איפה הוא מרן זצוק"ל", "הוא היה כל כך בקי בזה". בקי בענייני בתי דין, ענייני חוץ, ענייני ביטחון, איפה הבהירות והישירות והאחריות על הכתפיים... וזה קשה.

ראשי ישיבות מרגישים את זה יותר מאברכים. הם רואים שאלות קשות שרק דעת התורה הצרופה צריכה להיות. גם בלילה אני חושב על זה. איך הייתי אני מסתמך עליו, אתה יודע שאתה נשען על משענת חזקה, וגם כשהייתי קצת שבור מדוכדך, מרן זיע"א היה מרגיע, היה מחזק. הוא נותן לך תחושה של שליחות.

דרעי מנשק את ידו של מרן זצ"ל. תמונת ארכיון משנת 1996

עד הרגע האחרון, גם כאשר היה בחוליו האחרון, לא פסק מרן מלהדריך, או שמא באותם ימים כבר נותרתם ללא מענה?

הרב אריה דרעי: "מבחינתי, גם כשהוא היה בבית חולים היינו צריכים להמשיך לעבוד. והיו בחירות לרשויות המקומיות, והיו שאלות כמעט כל שעה. היינו יושבים אתו בבית החולים וגם בבית ושואלים אותו על כל רשות ורשות, מחליפים נציגים, מוסיפים נציגים, כל השאלות שמרן זצוק"ל החזיק הכול על עצמו. כל מקום ומקום. ואפילו בבית החולים הוא ענה. גם כשניסינו למנוע ממנו, הוא היה רוצה להמשיך בכל כוחו.

דרעי בהודעה על פטירת מרן זצ"ל, מחוץ לבית החולים

"אני זוכר ערב שבתחול המועד סוכות, אחרי כל האשפוז של ראש השנה. בסוכות חלה הטבה אדירה והוא חזר הביתה. פתאום התברר לנו למה. הוא קיבל כדורים נגד כאבים והוא הרגיש טוב יותר ונתן תחושה חיצונית כאילו טוב יותר. היה יום ראשון בבוקר, אני התפללתי אתו בבית, היה קשה לטלטל אותו לבית הכנסת, ואולם מרן זצוק"ל היה בתפילה ובשמחה. או אז רצו לבוא נציגים של רשויות מקומיות, מרן זצוק"ל אמר למה אתה לא מביא אותם. הוא רצה לקבל בצהרים שש רשויות מקומיות. קבעתי באחת ובאחת וחצי, הוא הרגיש ממש טוב באותו יום. בשתים עשרה וחצי בצהרים הוא איבד את ההכרה והייתה ירידת סוכר ולחץ דם, ואחר כך כבר לא חזר. ביטלתי את כל הפגישות, חלק מהם כבר היו בירושלים. ובמוצאי שבת אשפזנו אותו אשפוז אחרון. התברר לצערנו הרב שהכליות קרסו והמצב היה קשה, אחרי שהתאושש מהבעיה של הגב, לצערי הרב, כבר לא היה שייך להתאושש.

"ביום שישי האחרון הוא כאילו חזר כמה שנים אחורנית, הוא קיבל אנשים, רצה לחזור לפעילות רגילה. וכמובן אי אפשר לשכוח את היום הולדת של מרן זצוק"ל... או את שמחתו של הבן שלו מורנו הראש"ל הגר"י יוסף כאשר הוא הוכתר כראשון לציון בבית הכנסת יוחנן בן זכאי. מי שיודע מה שהיה מאחורי הקלעים, אז היה טקס, עד שמונה וחצי רבע לתשע כולם ידעו שמרן זצוק"ל לא הולך".

מה באמת קרה שמרן הפתיע את כולם והגיע להכתרה?

"הרופאים ידעו שבדרך הטבע הוא כבר הולך מעמנו. אני זוכר שרציתי לדעת האם באמת הוא רוצה ללכת להכתרה וכמה הוא רוצה. וראיתי שזה בוער בו וזו המתנה הכי גדולה שהוא חיכה לה. ועשינו את כל המאמצים וב"ה מרן זצוק"ל אומנם לא יכל לדבר, למרות שהוא הכין את הדרשה, אך הוא לא יכל לדבר. אבל השמחה שלו הייתה גדולה כשהוא שם את המצנפת והגלימה והוא שמע את הבן שלו, ייבדל לחיים טובים, מברך שהחיינו. קשה לתאר את ההתפרצות שלו, של הבכי של השמחה של מרן זצוק"ל".

מה זכור לכם מאותם רגעים היסטוריים?

"זה היה מרגש ואני לא אשכח לעולם. באוטו הקטן שהושבנו אותו על כיסא ואני פחדתי שמא ינוד הכיסא ולכן ישבתי מאחוריו ותפסתי את הכיסא, למרות שלא היה צריך, ואז מרן זצוק"ל מסתכל קדימה ואחורה ושואל איפה אריה... אמרתי לו אני פה מאחורה. ומרן זצוק"ל עם החיוך והמאור פנים אמר: "נו, היה שווה ללכת? ראית את השמחה הגדולה". ואומר בבכי "ברוך ה', אני מודה להקב"ה, אני מודה לך על החסד, מי זכה לראות בחייו איך מכתירים את בנו...".

נשוב לאותם רגעים שבהם רציתם לקבל ראשי ערים מהצפון אבל זה נקטע כי הוא אושפז.

"כן, המצב התדרדר. האשפוז ואחר כך הדיאליזה שהתחלנו פתאום".

איך הייתה אותה הרגשה נוראה בו ברגע בבית החולים כשידעת שהמאבק בין שמים לארץ הסתיים ומרן זצוק"ל עלה למעלה?

"עד הרגע האחרון נאבקנו, לא האמנתי שזה יגיע. אחרי שהיו לנו המון ירידות ועליות. יום לפני הפטירה, אחרי שהייתה לנו שבת קשה מאוד. מרן זצוק"ל התעורר מהרדמה ולא הצלחנו להבין מה הוא רוצה. היו לו פנים מיוסרות. הוא זעק ולא הבנו. וזה היה עוד יותר גרוע שלא הבנו מה הוא רוצה. בגלל הצינור של ההרדמה הייתה בצקת במיתרי הקול. ראינו שהוא מתייסר, אני חושב שהוא צעק קשה לי קשה לי. אבל קשה לי להסביר את זה. ואז חלה הטבה קלה, היינו אופטימיים, ופתאום הידרדרות ויציאת הנשמה, הכול היה כמו חלום. חלק אני לא זוכר. הייתה זו יציאת נשמה ארוכה מאוד עם עליות וירידות. ניכר היה שמרן אינו רוצה לעוזבנו ונשמתו חפצה לפעול עוד ועוד למען עמה, אבל לא זכינו לזה עוד. כל יוצאי חלציו היו שם, נכדיו וניניו. כל הבנים,  לאחרים כבר לא נתנו להיכנס.

שנה קשה בלעדי מרן זצ"ל

"פרופסורים נאבקו עד הרגע האחרון שלא יקרה. זכורני כי באמצע נשיא המדינה שמעון פרס בא וביקש טובה אישית שהוא רוצה להיפרד ממרן זצוק"ל. והוא ניגש למיטה, נישק אותו בראשו, בעוד אני זכיתי להחזיק את ידו. ואני בדקתי אם יש תחושה ביד. קצת בהכרה אבל מעורפל כזה עד הרגע האחרון, זה היה כשעתיים, והיו זעקות וקבלת עול מלכות שמים, זה היה מדהים. עד היום לא אשכח את זה. אחיות שטפלו בו מיררו בבכי, הם לא מסוגלים היו לטפל בו, הם אמרו זה מלאך. וכולם אמרו את זה בלוויה.

"אשרינו מצד אחד שזכינו בזכות המיוחדת כל מי שהיה שם ביחד... במשך חודשים אחדים. ומצד שני הכאב גדול מאוד. החיסרון גדול מאוד".

שנה בלי מרן, להתמודד עם הקשיים

אחר ככלות הכול נותרנו לבדנו בשיממון הנורא. התחושות קשות, אולם הצוואה לשוב ולפעול ביתר שאת ולקיים את דרכו הלאה, איך עושים זאת?

"יש פה מערכה מתוכננת ומאורגנת, לצערי הרב ממוקדת מטרה בכל הנושא שקשור לעולם התורה, היהדות החרדית והשכבות החלשות, להכות בהם מכל הצדדים. זו היתה שנה קשה מאוד, אבל אין ספק שנתמודד. אני חושב בזכותו של מרן זצוק"ל. אם צריך לסכם שנה בלי מרן זצוק"ל, מעין החינוך התורני, בתי ספר בנים בנות, עם כל הגזרות בציבור החרדי, משתמשים בנו כמו מקל וגזר... וב"ה זכינו, לקחנו אותם שאף תלמוד תורה לא נסגר, אלא אף הגדלנו את מספר התלמידים וזה בזכות מרן זצוק"ל. לא צריך לסגור בתי ספר".

הישיבות מתמודדות עם מצבים קשים ביותר, יש מחשבות בדבר תמיכה באברכים, הרי זה לא פשוט.

"נכון, הישיבות מתמודדות עם מצבים קשים ביותר, אבל זה ניסיונות מהקב"ה, אבל אנחנו... אין ספק. הכי קל זה להתקפל. לפיד לא יכול לעשות מה שהוא עשה, כל מה שקיבל מראש הממשלה, מבנט, מליברמן, ב"ה שהם לא יצליחו כל מה שבקואליציה... אני מקווה שתכלה שנה וקללותיה והממשלה הזאת תעבור מן הארץ, היא קשה לשכבות החלשות ולציבור החרדי. שתתחיל שנה עם ממשלה אחרת. ונוכל להקים ממשלה אחרת. ואם תשאל אותי מי צריך לבקש סליחה מהציבור החרדי, התשובה היא כי כל אלה שהזכרתי אחד אחד. כולם צריכים לעשות חשבון נפש: בכמה משפחות פגעתי, לקחתי להם את הלחם, לקחתי כסף מילדים קטנים, בכמה אברכים פגעתי, בכמה כוללים. חיללתי שבת וכשרות".

מהו צו השעה מבחינת כלל ישראל שכולם היו בניו ותלמידיו?

"כל ישראל צריך להתחזק. גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולהתחזק יותר. האם מכבדים את גדולי התורה כפי שצריך לכבד אותם? האם שומרים על מה שהם אומרים? צריך לתת להם כבוד וזכות קדימה בכל דבר. ואם נעשה זאת, אז גם אלה שבחוץ יכבדו אותם. ובהקשר זה אני חייב לציין שבשנה האחרונה ברמה הפוליטית היה שיתוף פעולה מצוין עם המגזרים, עם יהדות התורה וכולם. אני זוכר בתוך החדר שלנו, אין כמעט שבוע או שבועיים שלא יושבים יחד. וכשיושבים יחד מחליטים על כל המאבקים של יהדות התורה, אם זה חוק הגיוס, יש שיתוף פעולה".

אפרופו מגזרים ומאבקים, האם יש בציבור שומרי התורה מחלוקת?

"ברור שמחלוקת היא הבעיה הגדולה ביותר. ויש בעיות של אגו וכולם צריכים להתגבר על זה. גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש וכל אחד צריך לתקן את מה שהוא צריך לתקן ולבקש מחילה מכל מי שפגע בו, זה כל אחד מאתנו. כל אחד ואחד".

לסיום: שנה בלי מרן, איך שורדים הלאה?

"זה קשה, קשה מאוד. אנו חשים יום יום, שעה שעה את החיסרון הענק. שרדנו שנה קשה ללא מרן, אולם רוחו ודרכו אפפו אותנו והתוו לנו את הכיוון והמהלך, תקוותנו שבעזרת ה' תהיה שנה טובה יותר וזכותו של מרן זצוק"ל תגן עלינו הלאה ונשמע בשורות טובות יותר בכל קנה מידה ומישור".