ראש השנה
מי אני? סוחר, עגלון או סוס?
א' בתשרי, ראש השנה, הוא היום בו נברא אדם הראשון, ביום השישי לבריאת העולם. אלוקים נופח באדם נשמה, כמתואר בתורה "וייפח באפיו נשמת חיים", והנה, האדם מתחיל לחיות. ננסה לדמיין את הרגע שבו אדם הראשון פוקח את עיניו, הרגע הקדום ביותר אצל האדם, הרגע הטהור ביותר, רואה הוא את אלוקים גוהר מעליו, ממש במרחק נגיעה
- הרב משה שיינפלד
- י"ז חשון התשע"ד
חודש אלול... ראש השנה באופק...
חשבתם פעם על משמעות המילים? ה"ראש" של השנה...
א' בתשרי, ראש השנה, הוא היום בו נברא אדם הראשון, ביום השישי לבריאת העולם. אלוקים נופח באדם נשמה, כמתואר בתורה "וייפח באפיו נשמת חיים", והנה, אדם מתחיל לחיות. ננסה לדמיין את הרגע בו אדם הראשון פוקח את עיניו, הרגע הבראשיתי ביותר אצל האדם, הרגע הטהור ביותר, רואה הוא את אלוקים גוהר מעליו, ממש במרחק נגיעה. מתייצב האדם מלא קומתו, ומביט סביבו על העולם הנפלא, על הבריאה המושלמת שנבראה למענו, ומוציא מפיו את המילים הראשונות שנאמרו בהיסטוריה האנושית: "מה רבו מעשיך השם". מתואר בחז"ל שכל החיות נבהלו מהאדם וחשבו שהוא בראם, ורצו כולם להשתחוות לו, אמר להם בואו יחד נשתחווה ונודה למי שבראנו, ואמרו כולם "השם מלך גאות לבש", "לכו נרננה להשם, נריע לצור ישעינו", הבריאה כולה המליכה את הקב"ה. ומאז, בכל שנה ושנה, ביום בריאת האדם, אנו משחזרים את המעמד המיוחד, ואנו ממליכים עלינו את הקב"ה "מחדש". אנו פונים לאלוקים ואומרים לו שהלוואי וניטול חלק בגילוי מלכותו בעולם, אנו זועקים ומתחננים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, השם אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכול משלה...."
כשם שמלך בשר ודם ביום המלכתו, מחלק תפקידים מחדש ומייעל את המערכת, בוחן הוא כל אחד מעבדיו, מחליט את מי לקדם, או חלילה את מי לפטר. כך להבדיל, אלוקים, ביום ראש השנה, היום בו אנו "ממליכים" אותו עלינו מחדש, היום בו אנו מחדירים לעצמינו היטב את תפקידנו ויעודנו - גילוי מלכות האלוקים בעולם, בוחן הוא את כל אחד ואחת מאיתנו, כיצד התנהגנו בשנה החולפת, האם ממשנו את הפוטנציאל העצום שחבוי בנו, או חלילה לא, ועל בסיס נתונים אלו נותן לנו אלוקים את הכלים לשנה הבאה.
ידידיי, אפשר להיות שאננים?
נמחיש זאת במשל מפורסם, המיוחס למייסד תנועת המוסר – רבי ישראל מסלנט (1810-1883):
סוחר ממולח היה זונדל, מעולם לא פספס הזדמנויות. מספר פעמים בשנה נהג לכתת רגליו ולחפש לקנות סחורה טובה במחיר זול, ולמוכרה בעירו ביוקר. יום אחד, הגיעה לפתחו עסקה שקשה היה לסרב לה, הרווח היה נראה מובטח... כל שעליו לעשות, לנסוע למדינה הסמוכה, לקנות את הסחורה בזיל הזול, ולשוב למדינתו. אם הכול יתבצע כמתוכנן, עשיר גדול יהיה... צמד מילים בודדות העיקו על תכנוניו: צמד מילים שכל בעל עסק חושש מפניו - "מס הכנסה"... בשערי המדינה עמדו פקחים קשוחים מטעם המלך, אשר בדקו כל עגלה ועגלה, אוי ואבוי למי שנתפס עם סחורה מוברחת, עלול הוא להישלח למאסר למשך שנים ארוכות... זונדל התלבט קשות, ובסופו של דבר החליט לקחת את הסיכון. פנה לעגלון המתמצא בדרכים חילופיות, אשר ניסיון עשיר לו בהברחת גבולות, ובתמורה לסכום לא מבוטל, נשלמה העסקה בינו לבין זונדל, לשמחת שני הצדדים... ואכן יצא זונדל ממדינתו אל עבר המדינה השכנה, סיים את עסקיו, וביום המיועד טען את הסחורה על עגלת העגלון, וזה האחרון פתח בנסיעה חזרה למדינתם.
כבר עם תחילת הנסיעה, מבחין העגלון, שידידו זונדל הסוחר משום מה לא במיטבו. פניו חיוורות, גופו רועד, שיניו נוקשות זו בזו, ובקושי מצליח לטעום משהו. מה קרה? שואל העגלון, יש לנו לפחות שלשה ימים עד שנגיע לאזור המעבר, תירגע, תפוס סיגריה, שתה תפוזינה, ותהנה מהנוף הנהדר ומהאוויר הצלול... אתה נורמאלי? שואל הסוחר, אם תופסים אותי בגבול, עלול אני להישלח למאסר למשך שנים ארוכות, לא אראה את אשתי וילדיי האהובים, ובנוסף, כל הסחורה תילקח ממני ואשאר עני ואביון, איך אתה רוצה שאהיה רגוע?
העגלון, ב"סבבות"...
חלפו להם שלשה ימים, והנה הגבול מתקרב. לחץ אדיר. עכשיו אפילו העגלון החל לנוע באי נוחות, עגלי זעה קרה נגרו במצחו, וגם גוון פניו החל להחוויר קמעה. מה קרה? שאלו הסוחר, הלא אתה רגיל במסעות מעין אלו? נכון, אמר העגלון, אבל סוף סוף כרגע אנו בלב הסכנה, כל רעש חשוד עלול להקפיץ את השומרים שמפטרלים בסביבתנו, אינני רוצה לחשוב מה יקרה אם יתפשונו... ושיניו המשיכו לנקוש זו בזו, כמעט ומקפיצים את השומרים...
והנה, מגיעים הם לגבול עצמו. דקות ספורות והם בפנים... דממה... ולפתע, קול צהלות הסוסים מפלח את הדממה... בדיוק בשיא הסכנה, החליטו הסוסים לצהול...
מי אני? סוחר, עגלון, או חלילה סוס?
ישנם אנשים שכבר מתחילת חדש אלול, עם תקיעת השופר הראשונה, כבר מנסים לשפר את דרכיהם, הם יודעים שראש השנה זהו עסק רציני, כאותו סוחר שרואה למרחוק. ישנם אנשים שחיים כאותו עגלון, רגועים, ורק ביום הדין עצמו תופסים את עצמם, וואו, הגענו ליום הדין ללא הכנה...
היחידים שלא מפחדים אלו הסוסים...
היטיב להגדיר זאת התלמוד (ראש השנה יח). התלמוד רוצה להמחיש, כיצד בני האדם עוברים לפני האלוקים למשפט בראש השנה, ולשם כך הוא ממשילם ל"בני מרון". - "כל באי העולם עוברים לפניו (לפני אלוקים) כבני מרון". התלמוד נותן שלשה ביאורים למושג "בני מרון". האחד, שהכוונה כ"בני אמריא". אמריא הם כבשים שעוברים לפני הרועה אחד אחד. הביאור שני, "כמעלות בית מרון". מעלות "בית מרון" הינו שביל צר מאוד, אשר תהום עמוקה פעורה משני צידיו, ויש בו מקום למעבר אדם אחד בלבד. ביאור שלישי מביאה הגמרא, "כחיילות של בית דוד", אשר נספרים אחד אחד. המכנה המשותף בין שלשת הביאורים הוא, שבני האדם עוברים אחד אחד למשפט, אף אחד לא יכול להביא את סבתא שלו שתגן עליו, וגם לא את הדוד השוטר... כל אחד ניצב לבדו מול הבורא...
תגידו לי, ידידיי, בדרך כלל, התלמוד נוהג לקצר כשאין צורך להרחיב. מדוע כאן הוא מביא שלשה דוגמאות לבאר את המושג "בני מרון"? שהתלמוד יסמוך על האינטליגנציה שלנו, ויגיד בפשטות שבדין של ראש השנה, כל אחד עובר לפני השם לבדו... מדוע צריך לתת שלשה דוגמאות לעניין?אור חדש נשפך על קטע תלמוד זה, לאור הדברים שאמרנו. שלשה דוגמאות אלו, משמשות כמטאפורה לשלשת סוגי האנשים. המצב האידיאלי, הנכון ביותר, הוא להיות כמו הסוחר, "כחיילות בית דוד". אף חייל לא נשלח לשדה הקרב, לפני שהוא עושה אימונים. רק לאחר אימונים ותרגולים נשלח הוא למלחמה. כך אנו, צריכים להתאמן ולהתכונן ליום ראש השנה, לא "לנחות" שם בפתאומיות.
"כמעלות בית מרון" משקפים את סוגי האנשים אשר דומים לידידנו העגלון. כשאנו עומדים בתחתית ההר, לפני בואנו אל השביל הצר, אין אנו מפחדים. רק כשאנו נמצאים ממש עליו, כשאנו עוברים בו, או אז ליבנו פועם בחוזקה... אותם אנשים יושבים שאננים בכול חודש אלול, ורק ביום הדין עצמו, תופסים הם את עצמם...
"כבני אמריא" – ככבשים, משקפים את אותם אנשים, שמנהלים את אורח חייהם כאותם סוסים, שגם במרכז הסכנה, גם בראש השנה עצמו, צוהלים כאילו לא קרה שום דבר...
חבריי, בואו ננסה להיות כאותו סוחר, כאותם חיילות בית דוד, וננצל את המתנה הנפלאה, חודש אלול, לערוך חשבון עם עצמנו, כיצד ניתן לשפר את העתיד, לאור ניסיון העבר, ונזכור, שאפילו מעט מן האור, דוחה הרבה מן החוש