נטילת ידיים: המצווה המסוגלת לעשירות

מה. נטילת ידיים היא מצווה מדרבנן החלה על האדם לטהר את ידיו מטומאה או רוח רעה ע"י עירוי מים עליהם. מצווה זו היא אחת משבע מצוות דרבנן, ותוקנה ע"י שלמה המלך: "אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים, יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (עירובין כ"א).

טומאה או רוח רעה יכולה לחול כתוצאה מפעולות שונות: שינת קבע, נגיעה בדבר טמא (כגון נבלה או מקמות מכוסים בגוף), כניסה לחדר שירותים או לבית קברות, תספורת או גילוח, גזיזת ציפורניים, הקזת דם ועוד. סמוך למועד חורבן בית המקדש השני הרחיבו חכמים את מצוות נטילת הידיים וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

יש אומרים, כי הלשון "נטילת ידיים" פירושה: לקיחת ("נטילת") מים בכלי לרחיצת הידיים; ויש סוברים, כי לשון "נטילת ידיים" גזורה מן המילה "נטלא", שפירושה בארמית: כלי לרחיצת ידיים.

למה. הרשב"א כותב כי הטעם לנטילת ידיים בבוקר הוא משום ש"אחר השינה נעשה האדם כבריה חדשה... לכן צריך להודות ולהתקדש בנטילת ידיים, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור לפני עבודתו". לנטילת הידיים לפני אכילת פת נתנו שני טעמים: האחד משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שגם כל ישראל ייטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב הכהנים אוכלי התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומות מפני הטומאה, מכל מקום תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. והטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. וכדי לשמור על טהרת וקדושת האכילה תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה.

משהו מעניין לסיום. חז"ל הפליגו במעלת ההקפדה על נטילת ידיים, עד שאמרו שנטילת ידיים היא סגולה לעשירות, ולעומת זאת זלזול בה יכול להביא את האדם לעניות. עוד יש לדעת שאפילו אם ידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצן במים עם סבון, לא חילקו חכמים בתקנתן, אלא חייבו את הכל ליטול ידיים לפני הסעודה.