מחשבה מצמררת חלפה בראשי, רגע קצר לאחר שסיימתי לקרוא את כותרות הבוקר. "דיווח: בישראל בודקים אם חמאס חטף את המטייל החרדי". חכו, יש עוד: "ייתכן וחמאס קשור להיעלמותו של אהרון סופר". להמשיך? אין צורך. הרעיון ברור. מה המחשבה המצמררת? ובכן, ושאף גורם פלסטיני לא יקרא, אבל נדמה שבישראל, אם כבר לחטוף מישהו, עדיף בחור ישיבה.

לפני שתזדעקו ותכעסו עלי, הרשו לי להסביר - אנחנו באותו צד. מחר, יום שישי, יחלוף שבוע שלם מאז נעלם באורח מסתורי, בחור ישיבה צעיר, כבן 23, העונה לשם אהרון סופר. בשעה 12 בצהריים עדיין היה עם חבר ביער ירושלים, אך הוא ביקש לרדת בדרך מדרון, ושם נפרד מחברו. זהו, הוא לא הגיע לנקודת המפגש שקבעו, ומאז לא נראה עוד.

היום, יום חמישי, היום השישי להיעלמותו של אהרון, פתאום יש באתרי האינטרנט כותרות על הסיפור הזה. בחור נעלם, ועד עכשיו פשוט לא סיקרו את הסיפור בשום מקום, אתם קולטים? ראוי לציין שהתקשורת החרדית לא הפסיקה לדון בנושא והשאירה אותו בכותרות, אבל בתקשורת הכללית, כאילו אין בחור בשם אהרון סופר שהשאיר אחריו משפחה שנטרפת מדאגה, וגורלו לא ידוע בשום צורה. למשטרה אין קצה חוט.

קראו עוד על פרשת העדרותו: 

"אנחנו מציעים 100 אלף ש"ח למי שימצא את הבן שלנו"

תעלומה: תלמיד ישיבה בן 23 נעדר חמישה ימים 

חודשים ספורים בלבד חלפו מאז נחטפו הנערים בגוש עציון ונטבחו באכזריות על ידי בני עוולה. תוך 8 שעות מרגע היעלמותם, שגם הן היו קריטיות, המדינה רעשה ונעמדה על רגליה האחוריות. שרים, ח"כים, ראש ממשלה, אזרחים, תושבי חוץ, מי לא? בתי המשפחות התמלאו באנשים, כלי תקשורת צבאו ועטו על כל פיסת מידע הכי לא מאומת, ונדמה היה שרעידת אדמה היא רק עניין זמני. אחד החששות היו בעקבות הזמן שחלף, הוא שיצליחו להסתיר אותם בינתיים.

למען ה' - אני לא מבינה, 8 שעות לאחר החטיפה כבר העמידו מדינה שלמה על הרגליים, צווחו על מחדל, השתוללו על אוזלת היד של המשטרה. וכאן, בחור שנעדר מביתו כבר ששה ימים. לא שמונה שעות, גם לא 24, אוטוטו שבוע! ועכשיו התקשורת נזכרת לדווח שיש חשש שחמאס קשור להיעלמות? איך אפשר להסתכל להורים ההרוסים בעיניים? הורים בוכים שהבטיחו פרס כספי גבוה למוצא בנם, הורים שרואים משטרה ללא קצה חוט, שירותי FBI שמצטרפים לחיפושים, מי יספר להם מה עלה בגורלו של בנם? מי יודע בכלל מה קרה שם? המחשבות, התסכול, השיתוק מהאימה, חוסר השינה, איך אפשר לשתוק? איך אפשר בכלל לסלוח?

"נעדר", "המטייל החרדי", ככה קוראים לו היום בתקשורת הכללית, בכותרת שנבלעת בין שלומו המאוד מעניין של איסמעיל הנייה, ובין השתיקה המביכה של ביבי על כישלון 'צוק איתן'.

יש לנו כאן כישלון עמוק פי עשרות מונים. כישלון בעקבות ניתוק מהמציאות, ניתוק חברתי פושע. ניתוק מצרות של אנשים שפחות תופסים כותרות.

לצערי הרב, אינני יודעת מה עלה בגורלו של אהרון, לא הכרתי אותו, אין לי מושג מה עבר עליו, אבל אני יודעת דבר אחד: הבחור היה עם חבר. לא לבד, עם חבר! זמן קצרצר לפני שנעלם באופן פתאומי. החיפושים אחריו החלו מיד, והוא לא נמצא. אז איפה הוא? המדינה צריכה לרעוש, לרעוד, לעמוד על רגליה האחוריות ולעשות הכל על מנת לתת לפחות להורים, תשובות, לתת להם מענה לייסורי הנפש שלהם.

והתקשורת? היתה צריכה להקיף את הנושא, לעקוב ברגישות, לשגר לעולם תמונות בזו אחר זו, של הבחור, של החיפושים, וכן, של כל האפשרויות הכי גרועות שעולות על הפרק. שבוע שלם של שקט, כשכזה סיפור מתרחש בעיר הבירה של ישראל, הוא תעודת עניות מביכה.