חוסו על החטופים: מוות וחיים בעידן הווטסאפ

נאמר לנו במשלי, "מוות וחיים ביד הלשון". בשלושת הימים האחרונים יש לי תחושה, שעם התפתחות המודרניזציה, הצלחנו גם לשנות קצת את היוצרות - ולא לטובה. מוות וחיים ביד הלשון, ביד המקלדת, ביד המסך הקטן של הסלולרי שלנו, הוא אורב לנו בכל פינה, ובמחי אצבע אנו נופלים פעם אחר פעם.

"העתק-הדבק" אחד קטן, סחרחורת שלימה ונזק בלתי יתואר. מסוג הרגעים שמעניקים הבנה עמוקה במיוחד של קריאות הרבנים נגד האינטרנט והסמארטפונים. מה קרה לנו? איבדנו את הבושה? את הרגש היהודי? קהו החושים ונעלמה מאיתנו היכולת לעשות הפרדה בין מותר לאסור?

אני מדברת על שטף הידיעות השקריות שהסתובבו ברשת, החל מרגע חטיפת בחורי הישיבה הצעירים, איל יפרח, גיל-עד שעאר ונפתלי פרנקל. אולי מחקר אנתרופולוגי היה יכול לתת לנו קצת יותר מידע, מה עבר בראשם של ממציאי הידיעות הללו, אך מה שברור הוא, שמדובר בפושעים מהסוג קל דעת במיוחד.

מה הם לא כתבו? שהמבצע הסתיים בשלום והנערים חולצו, שהנערים נשרפו למוות, שצה"ל מחפש גופות, גיבובי שטויות ככל העולה על רוחם. ואילו האזרחים סביב, שרק חיפשו בדלי מידע מתוך דאגה אמיתית, העתיקו והפיצו בתום לב הודעות בזו אחר זו, מבלי שהיו מודעים לנזק המטורף שהם שותפים לו. משפחות החטופים אף הן מחוברות לרשתות אונליין, כדי להיות מעודכנים. הידיעות מגיעות אליהן כפי שהן מגיעות אלינו. הם נעים בין ייאוש לתקווה, וכל הודעה חדשה מקפיצה את לבם השבור.

אחות של חברה טובה, שעובדת כמורה בבית ספר בו לומדת אחות של אחד החטופים, סיפרה על הטלפונים שמגיעים לבית הספר אחרי שיוצאת עוד הודעה, כדי לעדכן שמדובר בהודעת שווא.

בצה"ל ובמשטרה התייחסו לתופעה בחומרה וביקשו מהציבור להיזהר במעשיו, משום שהפצה זו עשויה לפגוע גם לשלומם של החטופים עצמם. אתמול (ב´) התקיימו דיונים סוערים מעל גלי האתר אודות הפגיעה החמורה שגורמות ההודעות ברשת, ובכללן בתוכנות המסרים החינמיות, שם כמובן קל מאוד ליפול.

חשבו על הלב של המשפחות, על האכזבה שלהם, על העצבים שממילא רופפים. הכמיהה למידע חדש בוערת בכולנו, אבל זה הרגע לעבוד קצת על המידות - למרות הקושי. בפעם הבאה שנרצה להעתיק ולהדביק, נחשוב רגע מה עובר על אמא של חטוף שתקרא את ההודעה, ונעצור את האצבע לפני מקש השליחה. כי אנחנו רוצים להיות בצד של החיים, ולא של המוות.