התקווה של אפרת רזאל

שוק מחנה יהודה הסואן. אמצע היום. המוני אנשים ממהרים בשאונו של היום, רוכלים מציעים מרכולתם, הכל צפוף ורועש. ואז ברגע אחד, אני חוצה את הכביש ונכנסת כאילו לתוך עולם אחר. הרחובות צרים וכמעט ריקים, פיוטיים משהו. על רקע בתי אבן קסומים עתיקים ושקט מופתי, אני נושמת עמוק פנימה את שכונת נחלאות הקסומה. בשכונה הזו, מתגוררת משפחת רזאל לדורותיה. גם זו המורחבת, וגם זו הצעירה יותר, אליה אני שמה פעמיי - לביתם של הזוג אפרת ואהרן רזאל.

על משפחת רזאל בוודאי רובכם כבר שמעתם. הכישרון של יונתן ואהרן, הבנים, וגם ניצן חן, בן הדוד, כבר מזמן הפך לשם דבר. אבל בכתבה הזאת לא בהם עסקינן. שכן נחבאת אל הכלים, בין גידול הילדים, הבישולים והניקיונות - גם אשתו של אהרן רזאל, אפרת, היא כוכב עולה בשמי המוזיקה היהודית, רכש מוזיקלי חדש-ישן שלא יסולא בפז, שממש בימים אלו מוציאה אלבום מיוחד עליו עמלה בשנים האחרונות.

אפרת רזאל גולדשטיין, 37, נולדה וגדלה בשכונת גבעת שאול שבירושלים. היא בת בכורה מתוך חמש בנות, שנולדה לאב שהוא ד"ר לכימיה וגם מדען וממציא ("לפני כמה שנים הוא המציא למשל מברשת שיניים שמוציאה אוטומטית גם משחת שיניים. הוא תמיד מעודד אותנו לספר לו דברים שלדעתנו כדאי לו להמציא ושעדיין לא חשבו עליהם"), ואמא עיתונאית ששימשה שנים ארוכות ככתבת בעיתון 'הצופה', ולאחרונה עשתה הסבת מקצוע והפכה לביבליותרפיסטית. רזאל גדלה בבית דתי, לאחר שאביה, שגדל באנגליה, חזר בתשובה בצעירותו. "בצורה מאוד קסומה וסמלית, אבא שלי חזר בתשובה דווקא דרך המוזיקה היהודית, דרך הניגונים", היא מספרת. "כשהוא היה צעיר, הוא למדבאיזשהו בית ספר עירוני באנגליה, ועל התלבושת שלו התנוסס צלב. יום אחד פגש בו איזשהו רב, שמיד הכיר בו שהוא ילד יהודי והזדעזע לראות אותו לבוש חולצה עטורת צלב. לאט לאט הם התיידדו, ובאחד המפגשים ביניהם, אותו הרב שידע כמה אבי חובב מוזיקה -  השמיע לו ניגוני חב"ד. אבא שלי התרגש עד דמעות וכבר מאותו הרגע הוא נשבה בקסמי הניגונים החסידיים, דרכם התקרב מאוחר יותר גם ליהדות עצמה. עד היום, הוא יושב ומנגן ניגונים של חסידויות שונות ושל הרבי מקרליבך בהתרגשות נוראה. הוא חי את היהדות כל כך, שבכל פעם שחג נגמר הוא פשוט יושב ובוכה, שלא נדבר על איך שהוא מתאבל בתשעה באב. הוא אדם מאוד מיוחד. חסיד בנשמתו, שאוהב את התורה אהבת נפש, ובצלו גדלתי אני וקיבלתי ממנו המון אהבה לתורה".

אמה של רזאל, היא בת למשפחה של ניצולי שואה, שגם גדלה בבית מלא ביהדות, ובכך כשני הורים רוחניים השפיעו רבות על דרכה של אפרת. שני בני הזוג מנגנים על כלים שונים: אביה, על גיטרה, ואימה בחליל.

מאוחר יותר, גם באהרן, בעלה, מעידה רזאל בחיוך מבויש, שמצאה את אותה השמחה והחיבור לתורה ולנגינה כמו באביה, מה שמצא חן בעיניה מאוד כבר מההתחלה.

"הדלת הייתה סגורה הרבה זמן"

החיוך של אפרת מגלם אופטימיות פנימית ושלוות נפש, וניכר שהיא מלאת קבלה וחסרת כל שפיטה וביקורת לאנשים אותם היא פוגשת. המילים ושפת הגוף שלה משדרות תקווה אמיתית. אבל לא תמיד זה היה המצב שלה, מסתבר, שכן את המוזיקה שלה למשל, היא מספרת שכתבה בעיקר בלא מעט רגעים קשים מאוד שחוותה.

החיבור למוזיקה התחיל דרך אהרן, בעלך?

"החיבור שלי למוזיקה לא היה דרך בעלי, שבניגוד אלי גם למד מוזיקה בצורה מקצועית מגיל אפס, ואני ממש לא. אני חושבת שפשוט נולדתי עם החיבור הזה, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הולכת ועמוק בפנים מלווה אותי איזו מוזיקה, איזה פס-קול לחיים, שיוצא מהלב שלי. כילדה תמיד הרגשתי שונה בגלל זה. הייתי כותבת שירים ומנגנת בגיטרה מגיל מאוד צעיר. זיכרון הילדות הראשון שלי שנוגע למוזיקה הוא מגיל מאוד צעיר, כשעוד הייתי חוזרת מהגן וממציאה שירים על העננים, עם ניגונים שהיו מתנגנים לי בראש. ואז זה לא היה מקובל, נפש כזאת 'אמנית'. זה היה סוד ששמרתי אפילו מהחברות. רק בבית ידעו. בכל פעם שרציתי לנגן ולשיר, כשהיה פורץ הצורך הפנימי הזה, הייתי סוגרת את החלונות והדלתות ורק אז שרה, כדי שחלילה לא ישמעו. כל כך התביישתי בזה... בהמשך, כשכבר גדלתי וסיימתי תיכון, נסעתי לשליחות ברוסיה ללמד שם יהדות ועברית, ואז כבר לא יכולתי להחביא את זה, וחברות ששמעו אותי הפצירו בי ואמרו לי: 'את חייבת לעשות עם זה משהו'. לאט לאט קיבלתי את הרושם שזה לא שלי, שאני סוג של 'צינור', שה' נתן לי משהו ואני צריכה להוציא אותו".

אולם רק מאוחר יותר, שנים אחרי שנישאה לאהרן, הרגישה רזאל מוכנות ובשלות לפרסם את המוזיקה שלה. "עברתי המון תהליכים בנפש, וזה לקח לפחות שש שנים עד שאזרתי אומץ לכך", היא נזכרת. "ואז הייתה לי הופעה ראשונה לפני נשים, ואהרן ליווה אותי וזה היה נורא מרגש. בכלל, כמוזיקאי, למדתי ממנו המון; איך שהוא נושא תפילה לפני כל הופעה שהוא יזכה להיות שליח נאמן, שהכל ייצא לטובה ושתהיה לו נשיאת חן בעיני הקהל. ה'דלת' היתה סגורה הרבה זמן, עד שהבנתי שיש לי מה לשיר לעולם ורציתי לפתוח את עצמי".

תקוותי

את הדיסק הראשון שלה, שבחרה שלא להפיץ בצורה משמעותית, הוציאה רזאל כבר ב-2006 והוא נקרא "אם נתת בי טוב". בדיסק ניכרת היטב יצירה מתוך מקום של עבודה פנימית מתמשכת. אחד השירים הבולטים והמרגשים בדיסק, נקרא "שיר הנשים המחכות". "השיר עוסק בכאבן של נשים שמחכות לישועה שמתמהמהת להגיע", מסבירה רזאל. "הוא נכתב מתוך סיטואציה מהחיים שלי: פעם באה לבקר אותי חברה רווקה, ותוך כדי שיחה בינינו היא פתאום התחילה למרר בבכי ולספר על הקושי, על הבדידות, ועל השנים הארוכות שהיא חיה בציפייה לבן זוג שלא מגיע, ושתינו ישבנו על הספה וכאבנו את הכאב שלה. כשהתבוננתי בזה חשבתי לעצמי שיש כאב כזה לכל אישה, כאב של נשים שמחכות: אנחנו תמיד מחכות לגדול, ואז להתחתן, ואז יש ציפייה לילדים, וכשהם מגיעים - יש ציפייה שיגדלו ואז שיתחתנו, וכשהם מתחתנים - שיבואו לשבת... זה אף פעם לא נגמר. אני קוראת למציאות הזאת של ההמתנה 'חיכיה', שזאת מילה שהמצאתי. הפירוש שלה הוא מחכים לי-ה, מחכים לישועה. אגב, החברה שלי ב"ה התחתנה בסוף ואפילו כבר ילדה". מאז, קיבלה רזאל לא מעט טלפונים נרגשים מנשים שמצפות לילדים, שהשיר הפך להמנון קבוע שמתנגן בסלון ביתן ומנחם אותן בכל חודש מחדש. "מדהים איך דרך הכאב הפרטי שלי אני מצליחה לגעת בעוד בנות", היא מוסיפה בצניעות.

בחודש הקרוב, עתיד לצאת הדיסק החדש של אפרת, שני במספר, שייקרא 'תקוותי', וכמו שאתם יכולים להבין לבד, עיקר העיסוק בו הוא בתכנים של תקווה. לדברי רזאל, הדיסק נוצר בהשפעת התעסקות מתמשכת בפיתוח התקווה האישית שלה בחיים. "יש שיר בדיסק שנקרא 'חלומות', שחלק מהמילים שלו הן 'במקום שנדמה קיר - ישנו פתח נוסף לאינסוף', שהשאלתי משיר שכתבה אחותי, שגם היא מוזיקאית. השיר נכתב בהשראת מקום בקרית מנחם בירושלים, שכשמסתכלים עליו מרחוק, זה נראה כמו קיר שאין מעבר לארכו, אבל כשמתקרבים מגלים שדווקא יש פתח. זה מקום שאני חושבת שקיים גם אצל כל אחד מאתנו בנפש, של ייאוש, שכשמקשיבים לו נדמה לנו שהוא אמתי והוא מצליח לשכנע אותנו שאין לנו סיכוי, ששום דבר טוב לא ייצא מאתנו. אבל כשמסתכלים מקרוב, כשמעמיקים את החיבור לעצמנו ולה' מבינים שזה שקר, שאסור להאמין לו כי הוא לא אמיתי".

חלק משמעותי מהעבודה על הדיסק, מספרת אפרת, היה בתקופה קשה מאוד בחיים האישיים שלה, וזאת לאחר שלפני שלוש שנים איבדה בפתאומיות חברת ילדות קרובה, בשם רות פוגל הי"ד, בטרגדיה שזעזעה מדינה שלמה. כזכור, רות פוגל נרצחה יחד עם בעלה, הרב אהוד פוגל הי"ד, ושלושה מילדיהם (יואב בן ה-11, אלעד בן הארבע והדס בת השלושה חודשים), בעת שנמו את שנתם בליל שבת, ב' באדר ב' תשע"א, ונרצחו בדם קר ובאכזריות שאין שני לה, בידי שני מחבלים שחדרו לביתם שביישוב איתמר וטבחו בהם. "בדרך להלוויה שלה", נזכרת רזאל בכאב, "מתוך הייאוש האינסופי שלי, המוחלט, כשהרגשתי שאני מגרדת את התחתית של כל התחתיות, פתאום באו לי מילים לראש ואז כתבתי את השיר 'אל אשר תלכי'. מאז, בחלוף הזמן גיליתי שהתקווה זה מקום מאוד חזק אצלי".

"יש גם שיר, שכתבתי על עצמי כשהרגשתי במסגר, ובזמנו הקדשתי אותו לגלעד שליט שהיה אז בשבי. תמיד קיוויתי והתפללתי לשחרורו, אבל בסתר הלב לא באמת האמנתי שיגיע היום שהוא ישתחרר, וכשזה קרה לא הייתה לשמחה שלי גבול. היום הוא כבר מוקדש ליונתן פולארד. אני חושבת שהדרך שלי לחיות ולשרוד את העולם הזה היא דרך שירה, ואם בהתחלה עשיתי את זה בחדרי חדרים למען עצמי, עם הזמן הבנתי שיש לי הדים מאוד תומכים מאחרים ששותפים איתי לדרך הזו, וזה מאוד עודד אותי להוציא דיסק".

גם ט"ו בשבט שחלף לא מזמן, מתקשר מבחינת רזאל לתקווה. "פעם חשבתי על זה שמעניין למה חוגגים את ראש השנה לאילנות דווקא בט"ו בשבט, כשהעצים עירומים? למה לא באביב, כשהכל פורח? וקיבלתי לזה תשובה מבעלי, שהאמת היא שזה בגלל שט"ו בשבט הוא ראש השנה לתהליך החשוב הזה ויש בו מסר מאוד עמוק עבורנו: בט"ו בשבט השרף מתחיל לעלות באילנות, מתחילים לקרות תהליכים מאוד משמעותיים מתחת לפני השטח, אפילו אם אנחנו לא מודעים לזה, ועוד מעט אנחנו גם נראה את זה, כשהעצים ילבלבו. ואם מתבוננים, אז זה בעצם כמו בכל דבר בחיים: אדם מתפלל לישועה, ובינתיים לא רואה את התפילות שלו מתקבלות ואת הישועה מתקרבת, אבל מסתבר שדווקא בתקופה הזאת, של הציפייה, מתחילה להירקם מתחת לפני השטח הישועה, גם בלי שאנחנו יודעים, וצריך להחזיק חזק ולהמשיך להאמין, ובסופו של דבר - היא בוא תבוא".

כאישה דתייה, את מרגישה הגבלות מסוימות כמוזיקאית ויוצרת?

"ממש לא. אני לא מרגישה את ההגבלה כאישה. זה כמו פרח שנפתח לאט. אני בונה את הרצון שלי לצאת עם זה, אז נורא מתאימה לי הנישה הזו".

ובאופן כללי, את חושבת שיש מקום היום לנשים במוזיקה היהודית?

"בטח. יש אפילו מין בשורה כזאתשל הרבה יצירה נשית. הרבה נשים שרוצות להוציא ולפרוץ, וזה משהו יקר לאין שיעור ואני מרגישה שיש לזה המון מקום של כבוד היום. נשים גם מקבלות המון במה, זה לא נכון שמדירים אותן. גם החומר שלי הוא נשי בעיקרו ואני מרגישה כמה נשים מתחברות וכמה צימאון והשתוקקות יש להתחבר למקום הזה ולהוציא את המקומות האלה שחבויים בך בדרך של שירה".

"שיכור אותיות כשר"

גם סיפור ההיכרות של בני הזוג מחזק מאוד ומעודד להמשיך לקוות: אפרת מספרת, שאת השם אהרן רזאל היא הכירה דרך אביה, בשל היותו מוזיקאי שאביה אהב מאוד לשמוע. ההיכרות הראשונית הייתה כשאביה ואחותה נסעו פעם לפסטיבל הכלייזמרים ופגשו שם את אהרן, אז מוזיקאי צעיר, ומאוד התלהבו ממנו וחזרו עם קלטת שלו שהיו שומעים מדי פעם בבית, אבל לא מעבר לזה.

בהמשך, קצת לפני יום הולדתה ה-24, נפטרה סבתה של אפרת, שהייתה לה דמות קרובה ומשמעותית מאוד בחיים. מותה של הסבתא התיר אותה שבורה מאוד, כשבלבה קיננה תחושה מרה של אובדן ובדידות. "למדתי באותה תקופה תרפיה באומנות במכללה בצפון, וחזרתי לבקר את המשפחה בירושלים לכבוד חג הפורים. אחר כך חברה התקשרה וסיפרה על איזו מסיבת פורים לבנות שתיערך מאוחר יותר באותו הערב בשכונת נחלאות, החלטתי ללכת. התחפשתי לרות המואבייה, ובדרך למסיבה פגשתי חברה נשואה, שחידשה לי ששעת חצות בליל פורים זה זמן של שעת רצון עצומה, שכתוב שבזמן זה 'כל הפושט יד - נותנים לו'. באותו רגע גמלה בלבי ההחלטה, שלרגל יום הולדתי המתקרב, אני אתפלל בחצות הלילה ואבקש מה' מתנה ליום ההולדת - את החתן שלי.

באמצע המסיבה, נזכרתי שוב בשעת הרצון, אבל כשהסתכלתי על השעון - נוכחתי לדעת ששעת חצות הלילה עברה מזמן. ברגע הראשון ממש הצטערתי, אבל אחר כך עודדתי את עצמי שה' יקבל את התפילה לי למרות הכל ושבוודאי שעת הרצון הזאת נמשכת כל הלילה. ואז יצאתי החוצה וישבתי לבד, והתחלתי לדבר עם ה'. פתאום עברו שם שלושה אנשים שיכורים, שאחד מהם היה אהרן. לפני כן אהרן ביקש מהם, כיוון שאחד היה כהן והשני לוי, שיברכו אותו לזיווג, וכשהם התקרבו אליי, הם לחשו לו 'זאת הזיווג שלך'. ואז הוא התיישב לידי והתחיל לדבר איתי, ואמר: 'הם אמרו שאת הזיווג שלי', ואני לא הבנתי מי הוא ואמרתי לו 'אתה שיכור', והוא ענה לי 'שיכור זה אותיות כשר', ולא סתם, כי אז התחילה בינינו שיחה מיוחדת, ממקום של אמת, כי דווקא בגלל שהוא היה שיכור, לא הייתה הרשמיות הזאת שמאפיינת בדרך כלל דייטים. ודיברנו ממקום מאוד עמוק בנפש. בהמשך, חברה שלי יצאה מהמסיבה וקראה לי להיכנס, ומיד הלכתי ושכחתי מהשיחה הזאת. אבל אהרון זכר אותה וגם את השם שלי, שהוא שמע כשהחברה קראה לי.

כמה ימים אחר כך חגגתי את יום ההולדת שלי. איך שהתחילה החגיגה אני מקבלת שיחת טלפון, מבחור שמציג את עצמו ואומר לי: 'שלום, קוראים לי אהרן ונפגשנו לפני כמה ימים בליל פורים. אמנם הייתי שיכור, אבל אני לא יכול לשכוח את השיחה שלנו, ומאוד אשמח אם תסכימי שניפגש'. הסתבר שהוא ניסה להשיג את המס' שלי שלושה ימים ובסוף השיג אותו דרך חברה, דווקא ביום ההולדת שלי. הייתי המומה אבל הסכמתי להיפגש איתו. מהר מאוד ב"ה התחתנו, ומכאן כל השאר היסטוריה. מאז, כל שנה אנחנו חוזרים לשם בליל פורים להודות לה'".

להיות 'אשתו של'

היום בני הזוג נשואים באושר כבר 13 שנים, הורים לשישה ילדים מתוקים שניכר היטב שאפרת משקיעה בחינוכם את מיטב מרצה. במשך היום, מלבד היותו מוזיקאי, אהרן, לומד כאברך בכולל סמוך לביתם בנחלאות, ואילו אפרת מטפלת באמנות ומדריכת כלות, שבזמנה הפנוי היא גם יוצרת שלא פוסחת כמעט על שום תחום: היא מציירת, כותבת ומנגנת. בעבר הרחוק אף הייתה עיתונאית. אולם מאז הולדת בתה הקטנה, בינה, בת השנה, היא בעיקר בבית, כשמדי פעם היא גם מופיעה בהופעות סגורות לנשים בלבד, בעיקר ביישובים ובמסיבות ראש חודש, יחד עם שלושת אחיותיה הקטנות - טלאור, שהיא פסיכולוגית במקצועה, חן, שהיא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה ואפרת, אף מלחינה עבורה חלק מהשירים שלה, והללי, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומחללת בחליל. גם עליהן מסתבר, לא פסח החיידק המוזיקלי המשפחתי.

כששניכם מוזיקאים, אין לפעמים מקום של קנאה או יריבות?

"אין מקום של קנאה, אנחנו יוצרים ממקומות מאוד שונים, וגם כבעל ואישה אני הכי שמחה בשבילו בהצלחה ובעשייה שלו וחושבת שהוא קול נדיר. להפך, אנחנו הרבה יוצרים ביחד, עוזרים אחד לשני לכתוב מילים לשירים, להלחין, מייעצים זה לזה מבחינה מוזיקלית, אפילו שאנחנו מאוד שונים - אני במקום נשי של כמיהה וגעגוע, והוא מביא את הבשורה. למעשה, כל שיר חדש הוא 'שלנו' ולא רק 'שלו או 'שלי'".

אין רגעים שאת מוצאת שקשה לך להיות 'אשתו של'?

"בהתחלה היה קשה. כשהתחתנו בדיוק יצא 'זמן הגאולה', שיר שמאוד הצליח ואהרן מאוד התפרסם בעקבותיו, ואני זוכרת שלא יכולתי אפילו ללכת איתו לקניון. מעריצים היו הולכים אחריו בקניון ומקיפים אותו, אבל גם היום, כשמזהים אותו, אנשים בעיקר מחזקים וזורקים מילה טובה וזה מחמם את הלב".

אפרופו 'אשתו של', את מאמינה שהיית הופכת למוזיקאית ומצליחה להוציא דיסק גם לולא היית נשואה למוזיקאי כל כך מוכשר ומוערך כמו אהרן?

"להוציא החוצה - לא יודעת אם היה לי האומץ, אם לא הוא. אני מאמינה שהבשלתי וזה מאת ה' ששם אותנו ביחד כדי להוציא את זה".

לסיום, מה השאיפות שלך הלאה?

"שהדיסק לא יישאר רק בארבע אמות שלי, אלא להפיץ אותו לכמה שיותר נשים. שיפרוץ, כי יש בו מסר חשוב שחשוב לי שיישמע. וכמובן להמשיך בדרכי - כאם, כרעיה וכמוזיקאית. חוץ מזה, אני אדם מאוד רוחני, שכל הזמן מחפש קדושה, את הקשר לבורא, תפילה. לא יודעת איך הייתי שורדת אחרת, וזה גם מה שאני חולמת להעביר לילדים שלי: את האהבה והקשר לה' ולעם ישראל, שלא יהיו ממודרים מהם, שיבינו שאנחנו לא יושבים באיזה 'מגדל שן' ולומדים תורה, להפך, שיגדלו לאהוב כל יהודי באשר הוא.

חוץ מזה יש לי חלום ישן לעסוק בקירוב. לפני כמה שנים, נסענו אהרן ואני לשליחות קירוב בהודו, שם החלפנו זוג ב'בית היהודי', שזה מעין מקום לקירוב יהודים שקצת דומה לבית חב"ד. זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת עבורנו. אהרן לימד שם חבר'ה, שברובם לא ידעו כלום על היהדות, אפילו לא 'שמע ישראל'. היה לו שיעור קבוע שקראו לו 'סוגיות ועוגיות' והמון אנשים נהנו לבוא ולשמוע אותו, ואני בעיקר בישלתי (צוחקת). עד היום נשאר לי מאז טעם של עוד ורצון לעסוק בקירוב. לא כפטרונות, ממקום עליון של 'האמת נמצאת אצלי', אלא כי אני מרגישה שיש לי מה להשפיע בעולם".

את הדיסק 'תקוותי' ניתן להשיג בחנויות מוזיקה יהודית ברחבי הארץ, והוא מיועד כמובן לשמיעה לנשים בלבד.