בעניין חינוך הבנים מצינו סתירה: במקום אחד רואים שיש לגעור בילד, ואילו במקום אחר רואים שרק בשובה ובנחת. 

לכאורה סתירה זו נמצאת באגרת הגר"א. במקום אחד הוא כותב: "ועל קללה ושבועה וכזב תכה אותם, ולא תרחם עליהם כלל, כי חס ושלום בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאוד". וכן לקראת סוף האגרת כותב: "תכה את בנינו אם לא ישמעו לך".  ואילו באמצע האגרת כותב שיש לחנך רק בשובה ונחת, וזה לשונו: "וגם את בניך שיחיו גדל אותם בדרך הישר ובנחת… ולמען ה´ תדריכהו בטוב ובנחת… ואל יכביד עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת, ותפזר להם פרוטות וכיוצא".

אך נראה שאין כאן סתירה, והחילוק הוא פשוט:

בעניין ´סור מרע´, כגון: שקר, שבועה, קללה, השחתה, גניבה, הכאה, וכדו´, חייבים לגעור בו, ובמידת הצורך אף להכותו! ועל זה נאמר: "חושך שבטו שונא בנו". וכן בעניין ´דרך-ארץ´ כגון: שמתחצף או שאומר: ´לא רוצה´, וכדו´, יש לגעור בו.

אך ב´עשה טוב´, כגון: לימוד תורה, קיום המצוות, תפילה, ברכות וכדו´, רק בשובה ונחת, כי הלימוד וקיום המצוות אינו נקבע בנפש האדם כי אם בישוב ובנחת.

וכן מצינו בפירוש המשנה לרמב"ם (סנהדרין פרק חלק): "ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד... שיזרז אותו [=את התלמיד] על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו [כיון שהוא עדיין קטן] ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". נמצא, שבמקום שאמרו בשובה ונחת, הדבר נאמר ב´עשה טוב´. ואילו במקום שאמרו שיש לגעור בו, הוא ב´סור מרע´.

אגב, ידוע הדבר, שכל מצוה, הנהגה או לימוד שנעשה בילדות עם מתח וחרדה, נשאר בו רושם שלילי זה לעולם.

כל הנזכר לעיל אמוּר רק בילד שכבר הגיע ל´חינוך´ דהיינו, כבן שש כבן שבע. אך אם לא הגיע לחינוך, אפילו בדברים שהם מן התורה אין האב חייב להפרישו מאיסור, ולא לחנכו במצוות (רק שייקח מעצמו כפי יכולתו), כפי שכבר ביארנו בשבועות הקודמים.