עכשיו נזכרתם? הרהורים אודות אריק איינשטיין

למרות ריחוקו מחיי תורה מצוות, קשה שלא לראות את אריק איינשטיין בעין של כף זכות. אשתו הראשונה ושתי בנותיו עשו תשובה, הוא עצמו אהב את ארץ ישראל באופן שהשתקף היטב בשיריו ובאישיותו, הרב אורי זוהר דיבר רבות על טוב לבו, והמוזיקה שלו היתה ברובה מכבדת, נוסטלגית וחמימה. נכון שהאמונה היתה נעדרת, אבל כמובן שאי אפשר להתעלם מהדברים החיוביים, כאמור.

הדיסוננס שבין התעלמות הרדיו מאריק איינשטיין, לבין החיבוק הקולקטיבי שהוא זוכה לו בימים אלה, מעלה מחשבות על היחס של החברה הישראלית למבוגרים. עד ליום שלישי האחרון, התקשורת התעניינה באריק איינשטיין בעיקר בהקשרים נוסטלגיים, ספורטיביים וכו´, כאילו לא שחרר מוזיקה חדשה, ולא רצה לקבל תשומת לב על עשייתו החדשה ולאו דווקא הנוסטלגית. בפועל השירים שלו מהעשור וחצי האחרונים הושמעו מעט מאוד. זה השליך גם על מכירת האלבומים, ומן הסתם גם על מצב הרוח. "אל תשליכני לעת זקנה" הוא ביטוי מדויק, שקצת נשכח עכשיו, בצל תשומת הלב התקשורתית. אמנם לא השליכו אותו, אבל כשאמן בסדר הגודל שלו מוציא שירים שזוכים להתעלמות כמעט גורפת - המסקנה ברורה: חבל שאת אותו חיבוק שקיבל איינשטיין במותו, לא השכילו לתת לו גם בחייו.

אבל לפחות לגבי השאר - עדיין לא מאוחר. חיים מסביבנו המוני אנשים מבוגרים, שלא מקבלים את הכבוד המגיע להם, כל אחד בתחומו ובגודל מעלתו. זה יכול להתחיל בסבתא, שממתינה לביקור החודשי של הנכדים, שמצדם די עושים טובה, ומסתיים באמנים שזכו בעבר להצלחה כבירה, אבל כעת נותרים ללא מעש, עם מעט תעסוקה, עם יחס מזלזל מהרדיו, ועם תקווה קטנה בלב שאולי, רק אולי, ביום שיודיעו על פטירתם - הם יזכו לעדנה מחודשת.