היהדות כתעודת זהות

בנין אמונת היהדות מושתת, בין השאר, על ההכרה כי היהדות, ורק היא, הינה דת האמת, ואין כל דת אחרת שתשוה לה. וכך אנו אומרים בברככת התורה: ''אשר נתן לנו תורת אמת'', לאמור, תורתנו היא תורת האמת, ותורה אמיתית אחרת מלבדה, אין. אמונה זו גורמת להתנגדות. רבים דוחים אותה ורואים בה אמונה שוביניסטית צרת אופקים.

הם כועסים על שאנו היהודים רואים עצמנו עם מקבלי התורה, ושתורתנו זו היא התורה האמיתית היחידה. הגישה המקובלת כתרבותית וכנאורה גורסת: אני מאמין בשלי, אתה מאמין בשלך, אני מכבד את אמונתך ואתה מכבד את אמונתי. בעולמנו זה, מי שדוחה אמונה של הזולת ואינו רוצה להחשב קנאי חשוך וצר מחשבה, חייב לנמק גישתו בצורה משכנעת. אם לא כן, יוצג כזורע זרעי פרוד בין הבריות ומפריע להרמוניה של סובלנות וכבוד הדדי השוררים בין אנשי תרבות. במאמר זה ננסה להבהיר לעצמנו מהו הקריטריון שלפיו יודעים אנו שאכן רק היהדות היא דת האמת.

מדוע זקוק האדם לדת?

בטרם נעסוק בעדיפות המוחלטת של היהדות על פני כל דת האחרת, הבה ניתן דעתנו לשאלה: מדוע בכלל זקוק האדם לדת כלשהי? בימינו אכן לא מעטים הם האנשים המגדירים עצמם כחסרי דת בכלל. לטענתם, אין הדת חסרה להם, ואינם זקוקים לה בכלל. כבר קרל מרכס בשעתו המציא את הנוסחה האומרת שהדת היא אופיום להמונים.

ההולכים בעקבותיו רואים גם הם בדת מין סם הרגעה הנחוץ לחלושי אופי, והמסייע להם לברוח מן המציאות הממשית. האנשים הדתיים הם, לדידם, אנשים פרימיטיביים אשר אינם יכולים או אינם רוצים להתמודד עם המציאות ולסמוך על שכלם ועל תבונת כפיהם, ועל כן הם מחפשים להם מפלט בעולם הלא - מציאותי של הדתות השונות.

השקפה זו אינה חדשה. כבר לפני אלפי שנים התריס פרעה בשחצנות (שמות ה, יז): ''נרפים אתם, נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'. פרעה וההולכים בעקבותיו גורסים כי רק אנשים טפילים שאינם רוצים לעבוד בורחים אל עבודת האלוקים. רק מי שהוא עצל ומרחף באויר, עוסק בדמיונות שוא והבל. מי שעומד על קרקע מוצקה, אינו זקוק כלל לדת. אדם חרוץ ומעשי סומך על עשר אצבעותיו ועל תבונתו הריאליסטית, ואינו שוגה בהזיות של דת.

האדם - מהו?

לא נוכל לטפל בשאלת היזדקקות האדם לדת בטרם נענה לשאלה: ''מהו האדם?'' האדם נולד ככל יצור ביולוגי. יש לאדם צרכים פיזיולוגיים שונים כאכילה ושתיה, שינה וכו' בדומה לשאר בעלי החיים. בסופו מת האדם ככל שאר היצורים. כיון שכן, ניתן להתיחס אל האדם כאל יצור ביולוגי גרידא.

הביולוגיה אינה מתימרת להיות יותר מאשר צורה מורכבת ומסובכת של הכימיה, הכימיה מצידה אינה אלא פרק מסוים של הפיזיקה. אם כך, יכול השואל לשאול, למה לו ליצור פיזיקלי שכולו חומר להתענין במה שמעל ומעבר לעולם הפיזיקלי שלו? התשובה לשאלה זו נעוצה בנושא התודעה של האדם. האדם מודע לעובדת קיומו.

האדם חש את ה''אני'' שלו. כל אחד מאתנו חש מודעות זו. כדי להמחיש את המיוחד והמענין במודעות זו, הבה נתאר לעצמנו מחשב משוכלל, שהוא גם מהלך, גם רואה ושומע, וגם בעל כושר פעולה באמצעות זרועות וכו'. האם מחשב זה מודע לקיומו העצמי? התשובה היא שלילית.

גם אם תכניס למאגר המידע שלו את עובדת קיומו, אין לידיעה זו משקל יותר מן הידיעהשל עוד פריט במאגר הסחורות שבמחסן. אם תכניס בקלט שלו את הידיעה שהערב הוא יפורק לחלקיו, ידע המחשב לתייק עובדה זו במקום המתאים בזכרונו האלקטרוני, למען יגרע פריט זה (המחשב) מרשימת המלאי, זו תהא תגובתו ותו לא.

אצל האדם לעומת זאת, מודעותו לקיומו העצמי היא ענין מרכזי ביותר בהווייתו, והיא שזורה בכל מחשבותיו ועשיותיו. ניתן לבנות מתקן הנמשך לאור או לחום. מתקן זה אינו ''אוהב'' את האור והחום ואינו ''חש'' כלפיהם מאומה. הוא רק בנוי כך שהוא פועל בצורה מסוימת בקלטו גרוי של אור או חום.

גם מנוע העובד בצורה אופטימלית בטמפרטורה מסוימת, לא נאמר עליו שהוא ''מרגיש בנוח'' בטמפרטורה זו אלא על דרך ההשאלה וההאנשה. אם ננסה להגדיר ''כעס'' של אדם מבחינה פיזיקלית, נוכל לקבוע עליה בלחץ הדם, מתח בשרירים וכו', אך כל ההגדרות הללו תהיינה הגדרות פיזיקליות של סימפטומים, אולם הכעס עצמו לא יוגדר פיזיקלית משום שהוא מחוץ לטווח הפיזיקה.

כל מערכת הרגשות כאהבה ושנאה, כעס וסימפטיה, כל אלה הם חלק מתודעתנו. אנו חשים שאנו אוהבים או כועסים. אנו מודעים לרגשותינו. לא ניתן להוסיף תודעה למחשב ולא רגשות למכשיר כלשהו. אנו כבני אדם חיים את תודעתנו באופן טבעי כי כך נולדנו.

תודעה זו מהי?

אנו קשורים לתודעה שלנו, אנו חיים בתוך התודעה שלנו, התודעה שלנו היא אנו עצמנו, ולמרות כל זאת איננו יודעים מהי. לא ניתן לתאר אותה במונחים פיזקליים, ולא ניתן להסבירה באמצעות הפיזיקה. התודעה היא סובייקטיביות טהורה. התודעה יודעת את דבר הימצאותה.

היא אפילו יודעת שהיא יודעת זאת, כלומר, התודעה שלנו יודעת על עובדת קיומה ועל הפעילות של עצמה, אך היא אינה יודעת ואינהמבינה את עצמה ואת מהותה. האדם יודע רק מציאויות אובייקטיביות. האדם חוקר ויודע את כל העולם כולו, מן הכוכבים במרחק שנות אור ועד מערכת העיכול של גופו.

רק דבר אחד אינו יודע כלל; את עצמו. ללא תודעה אין כל חשיבות וכל משמעות לקיום העולם בכלל, כאשר אף אחד אינו יודע על קיומו של העולם, למי איכפת אם הוא קיים בכלל. רק ידיעתנו את העולם מעניקה לו את משמעותו. אולם האיכפתיות גם היא לא ניתנת להסברה ולהבנה בכלי ההגיון המקובלים שלנו. גם דרוין, לשיטתו שהכל מתפתח מלמטה למעלה, לא יוכל להסביר את התודעה החורגת מגבולות החומר.

תופעת הניכור

מכיון שהתודעה אינה יודעת את עצמה, נוצר מצב מוזר שהוא שורש כל הבעיות. התודעה שאינה עומדת היטב על המהות הבלתי פיזיקלית של עצמה, מזדהה בצורה ''טבעית'' עם הדבר שאותו היא מכירה בצורה האינטימית ביותר ואשר דרכו היא מכירה את כל היקום, כלומר עם הגוף והחושים שלו.

אולם הזדהות זו של התודעה עם הגוף בו היא שוכנת היא מקור הבעיה הרצינית ביותר הקיימת בעולם. הגוף הינו עצם השייך לתחום הפיזיקה, ופועל בהתאם לחוקיה. בצורה מדעית יבשה נוכל לומר כי כשחסרים לגוף כימיקלים מסוימים, האדם רעב, כשחסרים לו נוזלים, הוא צמא. כשהוא אינו מתפקד בצורה תקינה מסיבה כלשהי, אנו אומרים שהוא חולה. וכשהגוף מתחיל להתפרק, האדם הינו מת.

כל הארועים האלה אינם צריכים לגרום כל דאגה. הן אלו הינם תהליכים פיזיולוגיים גרידא שמעצם מהותם אינם צריכים להיות גורם לצער או לעצב. הגוף כשלעצמו הוא עצם פיזיקלי גרידא, והוא בודאי אינו יכול להיות מודאג או מוטרד בגין שום ארוע שבעולם. שום מכונית אינה מודאגת מהבלאי של בוכנות המנוע שלה.

דאגה ואיכפתיות כמו כל מושגי הרגש נעדרים לחלוטין מן המילון הפיזיקלי. הטרגיות של המאורעות הטרגיים ביותר בקיום האנושי, כמחלה או מות, הינם טרגיים לאדם אך ורק בגלל הזדהות התודעה עם הגוף. שום אדם אינו נתקף בדכאון ואינו רואה טרגיה בעובדה שנעליו בלו, הוא פשוט זורק אותן וקונה אחרות.

האדם אינו מזדהה עם בגדיו ולא עם כלי עבודתו וכדומה. כל אלה ממלאים עבורו פונקציות מסויימות ותו לא, ואין האדם מתרגש מאובדנם. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בגופנו. הזהות שאנו מזהים את עצמיותנו עם גופנו היא בעית הבעיות שלנו. אנו מצויים במצב של ניכור, כלומר של אי התאמה וניגוד בין שתי ישויות לא זהות במהותן, המנסות להזדהות זו עם זו.

ניכור זה הוא שורש כל בעיותינו. ישויות לא זסהות הן בעלות מהויות שונות, ומצייתות לחוקים שונים בתכלית. עצמים פיזיקליים מצידם מצייתים לחוקים פיזיקליים כמו החוק השני של התורמודינמיקה הקובע כי כל עצם מתפרק ועולה בתוהו. אולם חוק זה אינו חל ואינו יכול לחול על התודעה שאינה ישות פיזיקלית. מתוך כך נוצר לחץ על התודעה הסובלת מכך שהיא מזדהה עם אובייקט הנכנע לתכתיבים הנוגדים את מהותה.

אילו אומנם היתה התודעה זהה באמת במהותה לגוף, כי אז לא היתה כל טרגדיה בתופעה של פרוק הגוף, או כפי שאנו מכנים זאת, במות. הן זהו הדבר הטבעי ביותר שיכול לקרות לגוף ולמה שמזוהה איתו. אדרבה, דוקא החזקת גוף זה כיחידה אחת ומניעת התפרקותו היא פחות טבעית ודורשת יותר מאמץ.

המות הוא בכל זאת תופעה טרגית ומכאיבה ביותר. זאת משום שהתודעה, אשר בעצם אינה זהה לגוף, בכל זאת מזדהה איתו. מתוך כך הופך המות להיות תופעה לא טבעית באשר הוא נהיה לגבי התודעה חויה בלתי טבעית של הרס ישות לא פיזיקלית. הישות הזו חשה כמתה משום שהעצם שאותו היא מכירה בצורה האינטימית ביותר ושאיתו היא מזדהה, מת, ועם מותו של הגוף נעלם עבורה כל העולם המוכר לה רק דרך החושים של גוף זה.

הצורך בדת

זוהי הסיבה שבגללה האדם חש צורך בדת. צורך זה משמעו חיפוש וחקר אחר ישות שמעבר לעולם הפיזיקלי. רק עם ישות כזאת תוכל התודעה להזדהות בצורה הרמונית, כיון שהיא בעלת אותה מהות כמו התודעה עצמה. אם תגלה התודעה ישות זו ותזדהה עמה, יעלם הניכור הנובע מהזהות השגויה, והחיים יהפכו יותר ממשיים ויותר נעימים מכל הידוע עד כה.

אפשר שלכך התכון התנא רבי יעקב באמרו בפרקי אבות (ד, יז): יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. שעת התשובה משמעה השעה של שינוי הכיוון של התודעה מהזדהות עם הגוף, ופנייתה - שיבתה של התודעה לכיוון של זהותה האמיתית והנכונה עם עולם הרוח (עין רע''ב שם המוסיף את המלה ''לצורך'' כרמז לשעת שינוי הכיוון).

מה יפה אותה שעה נפלאה בה מגלה אדם את זהותו האמיתית ויוצא מאפלת הניכור וסכסוכיו אל הכרת מהותו. זהו רגע החויה של הרמת המסך וגילוי המהות העצמית עליו מספרים בעלי תשובה. שקול הוא רגע זה לכל חיי העולם הבא כי הוא הבסיס להם, כנאמר במשנה הסמוכה ע''י אותו רבי יעקב: ''העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין''.

קורת רוח שבעולם הבא משמעה ההרמוניה המלאה בה שרויה התודעה בעולם הרוח עם הישות איתה היא מזדהה. שעה אחת של הרמוניה נפלאה זו אכן שקולה היא כנגד כל הנאותיו של העולם הזה שנהנה אדם כאשר עצמיותו חיה מתוך הזדהות עם גופו הפיזי, ועולמו מסוכסך עליו בניגוד התהומי שבין מהויותיהם.

ההזדהות עם ישות בלתי פיזיקלית אין פרושה הזנחת הגוף או שנאתו. גילוי הזהות העצמית הנכונה יגרום, בהדרכת היהדות, לשימוש נכון בגוף ולשליטה מכוונת בו, במקום הזדהות עמו והישלטות על ידו. יד אינה מזדהה עם כפפת עבודה, אם כי היא משתמשת בה בעבודתיה. התודעה המתוקנת, במקום להזדהות עם הגוף הפיזי, תדע להעלות אותו לרמה גבוהה של רוחניות במדה כזו שהזדהות עמו לא תהיה מצב של ניכור.

הקריטריון לדת אמיתית

כיון שבעית הבעיות היא הניכור המצוי באדם עצמו, הדת חייבת להיות מבוססת על התגלות על - טבעית. דת לעולם אינה יכולה להיות מבוססת על המצאה של בשר ודם אף אם יהיה פילוסוף מבריק ביותר. האדם בכוחות עצמו לא יוכל לעולם להחלץ מן הניכור בו הוא מצוי. הרי זה משול לאדם השקוע בבצה טובענית, ומנסה לשלוף את עצמו מתוכה ע''י משיכת שערותיו כלפי מעלה. כל שיטה פילוסופית בנויה ומבוססת על אקסיומות (הנחות ראשוניות) שקובע לעצמו הפילוסוף.

האקסיומות עצמן נטולות כל הוכחה. בחירתן נעשית מתוך שהן רצויות ומתאימות לאדם הבוחר בהן. כל ליקוי ועיוות באדם הקובע לעצמו אין עקרונות היסוד לשיטתו חייב לבוא לידי ביטוי בעקרונות, ובשיטה הבנויה על גבם, כשם שבנאי העובד עפ''י פלס מים לא מכוון יבנה רק קירות נטויים. היו בגויים אנשים חכמים מאוד, כדברי חז''ל ''אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים - תאמין'' (איכה רבתי ב), אך חכמתם היא בהבנת דבר מתוך דבר ובבנית משפט על עקרונות קודמים.

אבל באשר לעצם בחירת העקרונות, אומרים חז''ל ''אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים - אל תאמין'' (שם), כי עקרונותיהם נחצבים מתוכם ותואמים לעצמותם, ואדם אינו מסוגל לקלוע לאמת כאשר הוא עצמו שקרי. ניתן לראות מקבילה לכך בתולדות המדע.

אריסטו, שחכמתו אינה מוטלת בספק, ישב לו בסתר חדרו וקבע מתוך שכלו והגיונו כמה רגליים צריכות להיות לזבוב, ופי כמה מהר יותר צריכה ליפול משקולת של 10 ליטראות לעומת משקולת של ליטרא אחת. הוא לא טרח לבדוק אם קביעותיו היו אמת המציאות שמחוצה לו.

הוא הסתפק בכך שהן תאמו את הגיונו. כך כבלה החשיבה האריסטוטלית את המדע עד לפני 250 שנה. אז החל המדע הנסיוני, לפיו שאלו המדענים את המציאות שמחוצה להם מהי האמת. את התשובות הם נאלצו לקבל בין אם הן תאמו את הגיונם ובין אם לאו.

האדם עצמו אינו יכול להגיש למודעות הבלתי פיזיקלית שלו את הישות הבלתי פיזיקלית שאיתה היא תוכל להזדהות. דבר זה יוכל להעשות רק ע''י התגלות על - טבעית מבחוץ של הישות הזאת, שתתגלה לתוך העולם הפיזי שלנו, כדי שיוכל להיות לנו קשר עימה.

פן יפתה לבבכם

גם אופיה של התגלות הישות הבלתי פיזיקלית הזאת, מן ההכרח שיהא מנוטרל מהשפעת שיפוט לקוי של האדם. לא יתכן שהתגלות זו תהיה בעלת אופי של פיתוי ותנסה לשכנע אותנו שהנחיותיה צודקות. השלילה שבהתגלות כזות נובעת מן ההכרה שהשיפוט שלנו יהיה בהכרח שיפוט מוטעה.

דת הפונה אל האדם, ומציעה לו ''למכירה'' את ''תוצרתה'' בנוסחה מעין זה: ''אני מעריכה מאוד את הנטיות ההדוניסטיות (החיפוש אחר הנאות) שלך, אני מכבדת את דרישותיך לנהנתנות מכסימלית (אפיקוריזם) שלך, ואני מציעה לשיפוטך את הצעתי, שאם תקבלנה היא תענוג לך תענוג רב יותר'', דת שכזו אינה פותרת את בעית הניכור.

הרי בעצם פניתה היא מכפיפה את עצמה לבחירתה ולשיפוטה המוטעה של ישות מנוכרת, ועל ידי כך היא נותנת אישור וחיזוק לישות זו. רופא לא יפנה אל פציינט בלתי שפוי בדעתו ויבקש ממנו שיחליט על דרך ריפויו. ניתן להבין כי יש להתנות ניתוח בחולה בהסכמתו, אך אין להבין בשום פנים גישה כזו במקרה של חולה הסובל ממחלה נפשית. ברור כי הטיפול בחולה כזה יעשה בכפיה, ואינו מותנה כלל בהסכמתו.

זהו הכלל ש''אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים''. התורה מזהירה אותנו מללכת שולל אחרי תאוריות שונות ומשונות שהמשותף בהן הוא פניה של פיתוי אל האדם; ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם'' (דברים מא, טז) כל תאוריה המנסה לפתות את הבריות וליפות את עצמה בעיניהן, עלינו לשוללה, באשר היא פונה לשיפוטה של תודעה מנוכרת במקום לחלצה מניכורה.

לפני שנים נלכד בג'ונגל נער שגדל עם זאבים. הוא אבד לאימו בהיותו תינוק, ובאורח פלא גדל עם זאבים. הוא ידע לרוץ במהירות רבה על ארבע, וכל התנהגותו היתה זאבית. אין ספק שזיהה את עצמו כזאב. הנסיונות לתרבתו ולהשיבו אל מקורו האנושי נתקלו בנהמות ובנשיכות. אך שטות היא להעניק לאדם - זאב את הבחירה להיות אדם ולהתנתק מזאביותו אותה הוא רואה בטעות כעצמיותו.

כאשר הבחירה נתונה בידי אדם המזהה את עצמו עם גופו, הרי השיפוט שלו מבוסס על ההצעה בשאלה: האם זה מתאים לי? האם זה טוב לי? באומרו ''לי'' הוא מתכון לגופו שאיתו הוא מזוהה. והרי זה מוקד הבעיה: להפריד בין עצמיותו של האדם לבין גופו, ולאמץ לאדם את זהותו הרוחנית האמיתית. אך זה בלתי אפשרי כל עוד האדם, בזהותו הקיימת הבעייתית, הוא האמור להחליט בנדון.

מאחר שהגענו להכרה שאנו נמצאים במצב של ניכור, ברור שרק התגלות על - טבעית כפייתית תוכל להמציא פתרון לבעייתה של האנושות. זהו המושג של ''כפה עליהם הר כגיגית'' שנאמר ביחס למעמד הר סיני (שבת פח, א). הבחירה הגדולה והגורלית של עם ישראל שהתבטאה בהכרזתה ''נעשה ונשמע'', משמעותה היא הסכמה פה אחד לצאת מתוך המצב של הניכור ולקבל עליהם את עול ההתגלות הכפייתית.

הסכמה זו נובעת מתוך ההכרה העמוקה כי בלא זה לא יוכל מין האדם להחלץ מסבך הניכור. זה גם מסביר לנו את העקרון של קבלת עול מלכות שמים. זוהי ההסכמה לוותר על הבחירה, להכנע, ולהתמסר החלטית בידי הרופא העילאי.

התסביך של בבל

כאמור, לא ניתן להחלץ מסבך הניכור אלא ע''י התגלות על - טבעית המנחה את האדם במצוותיה. ברור כי כדי לאמת את דבר התגלות זו היא חייבת להיות ברורה ובמירב הפירסום, ולא אי שם בחשאי, דבר הנותן מקום לדמיון ולטעות. התגלות פומבית כזו אכן היתה במעמד הר סיני, וככל הידוע לנו, מכל הדתות הידועות בעולם אין עוד דת שבה מופיע מאורע של התגלות כמו מעמד מתן התורה בסיני.

מה שמאפיין מעמד זה הוא הפירסום הרב שבו התרחש גילוי זה של האלוקים במעמד המוני לעיני רבבות רבבות בני אדם, והיות התגלות זו מצווה וכופה. מעמד הר סיני מהווה את ציר המרכז שביהדות. בסיני ניתנו ההנחיות להעביר תחושת מעמד זה לדורות הבאים, ושם גם ניתנה המערכת של העברת המצוות מדור לדור.

גם התורה שבעל פה מעוגנת במערכת זו של ההנחיה האלוקית במסגרת מצות ''לא תסור'' (דברים יז, יא). רק בדרך זו ניתן להגיע לשלמות. כל שאר הדתות או הכתות המנסות להשיג רוחניות ללא מצות האלוקים, לא זו בלבד שאינן מחלצות את האדם מסבך הניכור בו הוא שרוי, אלא שהן מטליאות טלאים על נקודות סימפטומטיות של הבעיה המרכזית ואינן מטפלות במוקד הבעיה. בכך הן מחזקות סבך זה עוד יותר.

כך גוברים הבלבול והתוהו שאת תקדימו ניתן למצוא במאורע מגדל בבל המתואר במקרא (בראשית יא). זהו מצב שבו מנסה האדם להשתלט על האלוקות בשמים, אך התוצאה היא בלבול מוחלט. עצם הזרמת רוחניות לתוך אנושות מתפוררת, מחזקת את הניגודים ואת הפרוד שבה, ומסכנת את קיומה.

במקום להזדהות עם ישות רוחנית מאחדת, מנסה כל אחד להצמיד לעצמו ישות רוחנית כביכול למטרותיו המוגבלות והאנוכיות. מה שנכון עבור כל פרט, נכון גם לגבי אומות העולם; המלחמות האכזיות ביותר, מקורן באידיאולוגיות מנוגדות. כל זמן שהתורה לא תצא מציון ודבר ה' מירושלים, החרב לא תנוח ולא יפסיקו ללמוד מלחמה. רוחניות אמיתית המובילה לתיקון ולא להרס באה רק מתוך הישמעות לצו העליון. ולכן אמרו חז''ל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (ב''ק פ''ז).

כללו של דבר, רק ע''י החלפת הדבקות בגוף בדבקות ה' מגיעים למצב של הרמוניה נצחית. זוהי משמעות הכתוב (דברים ד, ד): ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום''. דבקות זו היא הנצחון על מצב הניכור, והיא היא החיים האמיתיים. האדם נקרא להשליך מאחורי גוו את תעודת הזהות המזוייפת שלו המזהה אותו עם גופו, ולאמץ לעצמו את תעודת הזהות האמיתית של עצמיותו.

כאשר תעודת זהות זו בידיו, יכול הוא לקלוט ולהגשים את מערכת ההנחיות של התורה לחיים נכונים של הרמוניה רוחנית, ושימוש נכון בגוף כפי שמלמדת היהדות. על כך קוראים אנו בתורה (דברים, יט - כ): ''החיים והמות נתתי לפניך, ובחרת בחיים ... לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך!'' - אלו הם החיים.