סיון רהב מאיר

"אבל האחרים יותר גרועים": סיון רהב מאיר במחשבות על השנה החדשה

מתברר שהישראלים מרוצים כאן מאד. אבל מה קורה כשמאשימים מישהו בהתנהגות לא ראויה? ולמה שלילדים שלנו לא יהיה קצת קשה?

| ג' תשרי התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

1. ערב ראש השנה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתון מדהים: 89% מהישראלים מרוצים מהחיים כאן. המספר הזה הבליח לרגע לראש הכותרות, ואז נעלם לטובת דיווחים על עוד שערוריות ומחדלים. אז הלכתי למסמך המלא של הלמ"ס, כדי לנסות ולהבין קצת יותר. שווה להתעכב על מספרי חיינו.

בקרב גברים ונשים הנתון זהה, אנחנו מאושרים באותה מידה. בקרב הצעירים, בני 20-44, הנתון אפילו גבוה יותר (90.3% אושר). נבדקה גם רמת שביעות הרצון ממקום המגורים (83.9% מרוצים), וגם רמת שביעות הרצון מהעבודה (גברים 87.9%, נשים 90.0%). אנחנו שומעים המון על משברי הדיור והתעסוקה, אבל הנתונים הם, בסופו של דבר, חיוביים מאוד. האבטלה בשפל, וכך מספר היורדים מהארץ.

7,460 כותרים יצאו כאן השנה. זה אומר שבכל יום יוצאים פה לאור למעלה מ־20 ספרים. אשכרה עם הספר. זה מעיד על חברה עם אוצרות רוח, עם חיבור למשמעות, עם אהבת המילה הכתובה וגם עם זמן פנוי.

אנחנו גם פנינה תיירותית: השנה הגיעו לישראל 3.9 מיליון תיירים, וזה שיא של כל הזמנים ועלייה של כמעט מיליון תיירים לעומת השנה החולפת. ההוצאות של תיירים מחו"ל בישראל עמדו השנה על 20.9 מיליארד שקלים, כן ירבו. אגב, גם מספר הטיסות שלנו לחו"ל הגיע לשיא: 7.6 מיליון ישראלים יצאו לחו"ל השנה, כמיליון יותר מאשר בשנה שעברה. והנה עוד מספר: בישראל 8.9 מיליון אזרחים, 2.6 מיליון מתוכם התחילו בימים אלה את שנת הלימודים ובקרוב יצטרפו אליהם עוד כ־260 אלף סטודנטים. כשליש מהאוכלוסייה שלנו משכיל וקונה דעת.

אנחנו אומה לומדת, וגם אומה יולדת. על פי הנתונים החדשים, שיעור הלידות הכולל בישראל הוא 3.11, והוא הגבוה ביותר במדינות ה־OECD. בעוד אומות אחרות נאבקות בשיעור הילודה הצונח ובמגמות הצטמקות מדאיגות של האוכלוסייה, בישראל בוחרים בחיים. זה לא עניין של סטטיסטיקה, אלא של תפיסת עולם, של אמונה בעתיד. אולי אפילו יותר מ-89% שבעי הרצון, נתוני הילודה האלה הם ההצהרה הכי אופטימית שיש.

 

2. ועכשיו תרשו לי לסדוק את האופטימיות הזו. אם יש משהו שמאיים עלינו ערב ראש השנה תשע"ט זה אנחנו. לא הנתונים הכלכליים והמדדים, אלא השיח, הפוסטים, התרבות, האלימות המילולית והפיזית. כמעט כל כניסה לפיד ברשתות החברתיות משקפת לאחרונה את תחושת ההתבהמות הכללית הזו.

יש ביטוי נפלא ומדויק באנגלית - וואטאבאוטיזם, Whataboutism. הוא מבוסס על השאלה באנגלית: what about. משתמשים בו כדי לתאר מצב שבו אומרים משהו על מישהו, אבל הוא הודף בחזרה: וואט אבאוט יו? כלומר, מה איתך? הוא לא מתייחס לעצם הטיעון, אלא מעביר את הכדור מיד למגרש של השני, בטענה שהוא צבוע וגרוע יותר. אי־אפשר לנהל ככה שום דיון, כמובן. אולי צריך לתרגם את המילה הזאת לעברית, כדי לשים לב כמה היא מנהלת אותנו.

זה קרה לי השבוע כמה פעמים, בכמה פורומים. ניסיתי להגיד משהו על האלימות המביכה בישיבת פוניבז' – אבל אישה חרדית התריסה מולי: ומה עם האלימות אצל החילונים? אמרתי שהסרטון החדש של אביגדור ליברמן לשנה החדשה הוא תוקפני וחסר טעם - אבל מיד נשלחתי להשוות אותו להתבטאויות קצה של פוליטיקאים במפלגות אחרות.

הנה, רק השבוע התראיין גבי רוטר, מנכ"ל קסטרו, על הפרסומת החדשה של החברה שנפסלה לשידור. כשהתבקש להגיב לטענות שהפרסומת מחפיצה ואלימה, הציג וואטאבאוטיזם במיטבו: "העובדה היא שהצעירים הצביעו ברגליים ואי־אפשר להשיג את השמלה בחנויות. כשאתה רואה תוכניות טלוויזיה ורואה חדשות וכל יתר השידורים מסביב, הם הרבה יותר אלימים. לעומת האלימות בחדשות, אין ספק שהפרסומת הזו ממש לא אלימה. אני ממליץ להורים לראות את האלימות במשחק הווידיאו פורטנייט".

המנגנון פשוט: אתה בא ואומר למישהו משהו על בעיה X ,והוא תוקף ומתגונן ושולף את בעיה Y. תסתכלו על השיח שלנו בכל המישורים ותראו את הפינג־פונג הזה: בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים וסתם שני צעירים אלימים שרבים ברחוב. "אבל אתה", כתפיסת עולם.

אנחנו בפתח עשרת ימי תשובה. ההגדרה העמוקה של חזרה בתשובה היא לקיחת אחריות על המעשים שלך. לא להאשים את כל העולם (ויש תמיד במה להאשים אותו), אלא לפנות כלפי עצמך, לנקוש על הלב שלך, לחפש איפה אתה לא בסדר.

 

3. עכשיו למילים שנכתבו כאן פעם. אורי אליצור ז"ל פרסם במוסף הזה טור במשך שנים. הנה טקסט שכתב לפתיחת שנת הלימודים תשנ"ט. הילדים שעלו אז לכיתה א' כבר בני 25, אבל הדברים אקטואליים אפילו יותר: "בני השלוש הלכו לגן ביום רביעי לשעתיים, וביום חמישי עד אחת־עשרה. שלא יהיה להם קשה להתרגל להיות חמש שעות ביום. לכיתה א' הוסיפו פינות משחקים, שלא יהיה לילד קשה בבת אחת ללמוד ארבע שעות. ואני לוקח אוויר ומעז לשאול את השאלות הכי אסורות: למה שלא יהיה להם קשה? איזה רע יקרה אם יהיה עליהם עומס? מי המציא את הרעיון שהעולם יהיה טוב יותר ככל שלילדים יהיו יותר זכויות ופחות חובות? חינוך פירושו הכשרה הדרגתית לקראת תפקוד מלא בעולם. לכן, אם המערכת (גם הבית וגם בית הספר) בנויה כך שהעיקר הוא שהילדים יהיו מאושרים ושלא יהיה להם קשה, היא איננה מערכת חינוך. כי אדם בוגר קודם עובד ואחר כך מקבל משכורת. קודם מבשלים, אחר כך אוכלים. קודם חובות, אחר כך זכויות. לא להפך. אדם בוגר יהיה מושחת ואנטי חברתי אם יחשוב שהוא מרכז החברה וכל יתר חלקיה נועדו רק לשרת אותו. אבל את הילד שלנו אנחנו מרגילים בדיוק לזה. הכיף שלו קודם לכל, ובברירה בין קצת קשה לילד ובין קשה מאוד לאמו, רק 'אמא רעה' תבחר באפשרות הראשונה. בלי סמכות ובלי דרישות הילדים לא רק לא מתחנכים, אלא שהם גם לא באמת מאושרים ולא באמת חופשיים. שנה טובה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (88 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים