הרב יצחק יוסף לפרשת כי פקודי - הלכות ארבע פרשיות

סדר ארבע פרשיות

א. בשבת שעברה – פרשת ויקהל – התחלנו את סדר ארבע הפרשיות, קראנו פרשת שקלים, והשבת האחרונה – פרשת פקודי היתה הפסקה, ובשבת הבאה – פרשת ויקרא – נקרא פרשת זכור, ובשבת שאחריה – פרשת צו – תהיה שוב הפסקה בארבע פרשיות, ובשבת שלאחר מכן – פרשת שמיני – נקרא פרשת פרה, ובשבת שאחריה – פרשת תזריע שהיא ראש חודש ניסן – נקרא פרשת החודש.

לא כפשוטו

ב. בשו"ת גינת ורדים (כלל א ס"ס לו) כתב שיש אומרים שקריאת ארבע פרשיות הללו הן מן התורה, והוא תמה היכן מצאו בתורה מצוה זו. ובאמת קשה לומר שכוונתם כפשוטו, שקריאת ארבע פרשיות מהתורה. ויתכן שהתכוונו לומר שיש חיוב יותר בקריאת פרשיות אלו, כחובת יחיד, מה שאין כן קריאת התורה שבכל השנה שהיא חובת הצבור, וכמבואר בדברי הר"ן (מגילה ה.).

זכר למחצית השקל

ג. פרשת שקלים מזכירה לנו גם כן לתת "זכר למחצית השקל", כי באחד באדר משמיעים על השקלים. ולפי מה שביררנו היום השיעור הוא 18 ש"ח לכל אחד, וטוב שיתן 20 ש"ח.

לתת לבני תורה

ד. מחצית השקל היו נותנים עבור הקרבנות, והיום את הכסף של זכר למחצית השקל צריך לתת לאברכים ולבני ישיבות שלומדים תורה, כי התורה היא במקום הקרבנות. ותמיד יש להעדיף לתת צדקה לעניים בני תורה, כמו שאמרו במדרש קהלת רבה (יא, א): אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. כלומר, אם יש לפניו שני עניים, יתן לעני שלומד תורה. ולכן מצוה עלינו לחזק את עולם הישיבות והתורה בארץ ישראל.

פרשת זכור

ה. לדעת רוב ככל הראשונים יש חיוב מהתורה לקרוא פרשת זכור, וצריך לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה דוקא, כי בגמ' מגילה (יח.) למדו שצריך לקרוא את מגילת אסתר מהספר, שנאמר במגילה "והימים האלה נזכרים ונעשים", ונאמר אצל עמלק "כתוב זאת זכרון בספר". הכותב גט יכול לכתוב על כל דבר, שנאמר "וכתב לה" מכל מקום, אפילו על עלה של זית, או שכתב על קרן של פרה ונתן לה את הפרה, הרי זה גט כשר (גיטין כא:). מה שאין כן מגילת אסתר צריך לקרוא אותה מתוך ספר דוקא, כמו פרשת זכור, ולכן קראה על פה לא יצא. משמע שאת פרשת זכור פשוט לגמרא שצריך לקרוא מתוך ספר תורה, ולומדים מקריאת פרשת זכור לקריאת המגילה. כך דעת התוס' ברכות (יג. ד"ה בכל לשון), וכן דעת תוס' ר"י החסיד, ותוספות הרא"ש (שם). וכן דעת התוספות שאנץ (סוטה לג.), והרשב"א (ברכות יג.), והסמ"ג, והסמ"ק, ועוד. וכן דעת מרן השלחן ערוך (סי' תרפה סעיף ז) שיש חובה מהתורה לקרוא פרשת זכור, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים – בשנה זו בשבת פרשת ויקרא – לשבות בעיר שיש בה מנין, כדי לשמוע בצבור פרשת זכור שהיא מדאורייתא. וכן דעת מהרש"ל והב"ח (ס"ס תרפה) ועוד אחרונים, שקריאת פרשת זכור היא מהתורה.

מצוות צריכות כוונה

ו. נפסק להלכה בשלחן ערוך (סימן ס סעיף ד), שמצוות צריכות כוונה. כלומר, קודם קיום כל מצוה צריך לכוין שבא לעשות מצוה. ולכן גם לפני קריאת פרשת זכור צריך השליח צבור לכוין להוציא את הצבור, וכן הצבור יכוונו לצאת ידי חובה מפי הש"ץ. וכן כתב המשנה ברורה (סי' תרפה ס"ק יד) להזהיר על כך. וכן היה נוהג החתם סופר, להזהיר את הצבור לפני קריאת פרשת זכור שכל אחד יכוין לצאת ידי חובה. ובפרט במצוה דאורייתא של פרשת זכור, שצריך להקפיד לכוין לצאת ידי חובה.

גם פרשת זכור צריכה כוונה

ז. בספר ערוגת הבושם (סי' רה בד"ה והנלע"ד) – מרבני הונגריה – חידש, שמצות קריאת פרשת זכור היא יוצאת מן הכלל, ואין צורך לכוין לצאת ידי חובה, שהרי חכמים תיקנו במיוחד קריאת פרשה זו בשבת שלפני פורים, וכל הקורא פרשת זכור בשבת שלפני פורים בודאי כוונתו לקיים המצוה, גם כשלא כיון כך בפירוש. אך משאר הפוסקים שהזהירו על כך שצריך לכוין, משמע שלא סוברים כדברי הערוגת הבושם, ולכן להלכה צריך לכוין לצאת ידי חובת מצות זכור את אשר עשה לך עמלק.

לשם יחוד

ח. בספר כף החיים (סימן תרפה ס"ק לג) מביא נוסח "לשם יחוד" שאומרים לפני קריאת פרשת זכור. וכבר הרב חיד"א (בספר עבודת הקודש כף אחת אות כה ס"ק ח) כתב כן. ואכן יש מקור בספר הזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף צג ע"ב) לאמירת לשם יחוד קודם קיום המצוות. וכתב רבינו האר"י ז"ל בהקדמה לשער המצוות, שצריך לומר לשם יחוד קודם כל מצוה. אולם אין חובה מעיקר הדין לומר לשם יחוד, אלא חסידות טובה בלבד. כי די במה שדופקים על התיבה לפני הקריאה, ומזכירים לצבור לשים לב לכוין לצאת ידי חובה.

מרן זצ"ל לא אמר

ט. גם מנהג רוב העולם, שאין מקפידים לומר לשם יחוד לפני קריאת פרשת זכור, וכן בשאר המצוות, לא מקפידים לומר לשם יחוד לפני כל מצוה. גם מרן זצ"ל לא היה נוהג לומר לשם יחוד על ציצית ותפילין ושאר המצוות. הייתי תוקע אצלו בשופר לפני כ-30 שנה, וקודם התקיעות הייתי אומר את כל הפסוקים, ואז מרן זצ"ל היה אומר לי לדלג על לשם יחוד משום טורח צבור.

נודע ביהודה נגד לשם יחוד

י. בשו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סימן צג) יצא בצורה חריפה נגד אמירת לשם יחוד קודם קיום המצוות, שהרי לגבי קרבנות שצריך להקריב אותם לשמן, יש לנו כלל שסתמן לשמה קאי, כלומר אין צריך כוונה מפורשת שיהיה זה לחטאת או לשלמים, אלא בסתם מועיל. והוא הדין בכל המצוות שבסתם הרי זה כאילו כיון לשם המצוה, ורק אם כיון כוונה שלא לשם מצוה לא יצא, ולכן אין צורך לומר לשם יחוד. והנודע ביהודה אף כתב לערער על האומרים לשם יחוד, שלא עושים כהוגן.

שבתאי צבי

יא. הסיבה שהנודע ביהודה לא היתה דעתו נוחה מאותם שאמרו לשם יחוד, כיון שהוא חשש שדבר זה הגיע משבתאי צבי ותלמידיו. כידוע, ששבתאי צבי היה מוכשר מאוד וגאון עצום, בגיל 18 כבר ידע את כל הש"ס והפוסקים, וגם התעסק בקבלה מעשית, והגיע לגאוה עד שחשב שהוא המשיח. גירש את אשתו כי רצה להיות פרוש, ופתח את ארון הקודש ובירך ברכת האירוסין, ואמר לספר תורה: הרי את מקודשת לי וכו', ובירך שבע ברכות... ועשה עוד דברים תמוהים, עד שיצאו נגדו כמה מגדולי ישראל. אבל במצרים כיבדו אותו והיו לו חסידים רבים שהלכו אחריו, כי היה יפה תואר מאוד ובעל שכל עצום, וידע למשוך אחריו את ההמונים, עד שגילו את זייפנותו וגירשו אותו משם, והלך לאיזמיר, בטורקיה, והיה מכריז שהוא המשיח, ובקרוב יגאל את עם ישראל וידיח את המלך הטורקי. המלך שמע על כך שהוא מורד במלכות, תפס אותו והניח אותו בבית הסוהר, ודן אותו למשפט מות. ואמר לו המלך הטורקי: אם תתאסלם אשחרר אותך. הלך שבתאי צבי והתאסלם. וכשהתפלאו על כך חסידיו, אמר להם: לפעמים צריך לרדת למטה כדי לשחרר את הסתימה, כך הוא ירד לעמקי הטומאה של האיסלאם... ולבסוף הרג אותו המלך הטורקי. ומאז חששו גאוני אשכנז מכל דבר חדש ששייך לקבלה, שמא הוא מגיע מכת השבתאות. גם היעב"ץ, רבי יעקב עמדין בר צבי אשכנזי, חשד ברבי יהונתן אייבשיץ שהוא מכת השבתאים, כי כתב קמיעים.

הנודע ביהודה חשש מהחסידות

יב. ועוד חשש הנודע ביהודה מכך שאנשים עוזבים את עיקר התורה, ומתעסקים בדברי חסידות כמו אמירת לשם יחוד, וכן עושים דברי חסידות שונים כמו טבילה במקוה, במקום לעסוק בתורה. האמת היא, שיש הרבה חסידים שהם גם תלמידי חכמים גדולים, כמו האדמורי"ם מצאנז שחיברו שו"ת דברי חיים, ושו"ת דברי יציב, וכן האדמו"רים מגור שחיברו שפת אמת ועוד. וכן האדמו"ר מסוכוטשוב בעל האגלי טל, ועוד רבים. אבל הנודע ביהודה חשש מהתפשטות התופעה של החסידות, ולכן יצא נגדה בתוקף, ולא הסכים שיאמרו לשם יחוד.

התוספת לא על חשבון העיקר

יג. כאמור, מרן זצ"ל לא היה נוהג לומר לשם יחוד, כי הברכה שמברכים על המצוה היא כבר גורמת לכוונה. הבעיה היא, שלפעמים מתרגלים לומר את הברכה גם כן כמצות אנשים מלומדה בלי לכוין לקיים את המצוה. ולכן מי שמרגיש שעל ידי אמירת לשם יחוד הוא מתעורר לכוין, אדרבה, שיאמר לשם יחוד. ובפרט בדורנו שאין לנו עוד אנשים מכת השבתאות, ולכן אין יותר חשש זה. רק שידע שהעיקר זה לימוד התורה וקיום מצוותיה, ולא עניני חסידות שונים, שהם תוספת על העיקר.

עשרה מדאורייתא

יד. בגמרא ברכות (מז:) הביאו מעשה ברבי אליעזר, שראה שחסר עשירי למנין בבית הכנסת, שחרר את עבדו והשלים מנין. והקשו בגמרא: והלא המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר "לעולם בהם תעבודו"? ותירצו: לדבר מצוה שאני. והקשו עוד: והלא מצוה הבאה בעבירה היא? ותירצו: מצוה דרבים שאני. וכתב הרא"ש (פ"ז דברכות סי' כ), שדוחק לומר שהיה מדובר דוקא בפרשת זכור שהיא מהתורה, כי בגמרא משמע שלכל מצוה דרבים מותר לשחרר את עבדו, אפילו מצוה דרבנן כמו קדיש וקדושה שהם מדרבנן, כי מה שלמדו (בברכות כא:) מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שצריך לומר דברים שבקדושה בעשרה, זה אסמכתא בעלמא, והפסוק עצמו מדבר על מצות קידוש ה'. ומוכח מדברי הרא"ש שלולא הדוחק היינו מעמידים שרבי אליעזר שחרר את עבדו להשלים מנין לפרשת זכור שהיא מהתורה, ומשמע מזה שצריך לקרוא פרשת זכור בעשרה מהתורה. כך למד מהר"י איסרלן בשו"ת תרומת הדשן (סימן קח) מדברי הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קמו סעיף ב).

הסברא שעשרה מדאורייתא

טו. למרות שלא נאמר בתורה לקרוא פרשת זכור בעשרה, יש לומר שלדעת הרא"ש כאשר חכמים תיקנו לקרותה בעשרה, הפקיעו את האפשרות לקיים את המצוה ביחיד. ולפי דברי הרא"ש ותרומת הדשן ומרן השלחן ערוך אם אחד מוציא ספר תורה וקורא ביחיד, לא קיים מצות עשה מהתורה.

ספר תורה מהודר

טז. עוד דבר שצריך להזהר בו בפרשת זכור משום שהיא מצוה מהתורה, להוציא ספר תורה המהודר ביותר, כפי שכתב בספר לקט יושר (עמ' קנג ענין ד) – תלמידו של בעל תרומת הדשן[1] – שהיה רבו מקפיד להוציא את הספר תורה היותר מהודר לקריאת פרשת זכור.

ספר תורה מדוייק

יז. הספר תורה שצריך להיות מהודר לפרשת זכור, אין הכוונה שיהיה כתוב בכתב יפה, או תיק יפה, זה שייך רק לקיום מצות כתיבת ספר תורה, שלמדו מהפסוק "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצות, עשה לפניו ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים (שבת קלג:). אבל לענין מצות פרשת זכור, מה איכפת לשומעים אם הוא נאה או לא. אלא כוונת התרומת הדשן להדר ולהוציא ספר תורה שאין בו חשש פסול, אלא הוא כתוב על פי כל החומרות וההידורים, ומדוייק בלי חסרות ויתרות ובלי דיבוקים ופירודים.

ספר תורה משוח

יח. אם יש בבית הכנסת ספר תורה משוח ושאינו משוח, יקראו בשאינו משוח שהוא מהודר יותר, כי יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים, יש אומרים שהמשיחה חוצצת, כך כתבו החתם סופר (בהגהותיו לקסת הסופר סימן ב סי"ב), ובשו"ת תשובה מאהבה (סימן שצ). ובשו"ת תורה לשמה (סימן רמג). ומאידך בספר קסת הסופר (סימן ב סעיף יב) הביא בשם מהר"י מינץ[2] שהכשיר ספר תורה משוח. ולכן לכתחילה יש להחמיר בזה, ובפרט בפרשת זכור, אלא אם כן אין ספר תורה אחר, כגון שהוא בצבא או בבית הסוהר, אפשר לקרוא גם פרשת זכור בספר תורה משוח, כי מעיקר הדין הוא כשר.

מנהג מרן זצ"ל בספר תורה משוח

יט. אני זוכר לפני למעלה מ-50 שנה שבא יהודי אחד עשיר לבית הכנסת שמרן זצ"ל היה מתפלל שם, ותרם ספר תורה משוח, ומרן זצ"ל היה מוציא מידי פעם את הספר תורה הזה והיה קורא בו, כי מעיקר הדין הוא כשר, כי יש לנו כלל: כל לנאותו אינו חוצץ (סוכה לז.). רק אם אפשר טוב להעביר איזו מטלית על הקלף, ולהוריד את המשיחה, אבל כשיש איזה צורך יכולים לקרוא בו.

תפלין חמור יותר

כ. בתפלין צריך להקפיד יותר שלא יהיה על קלף משוח, כיון שבא לקיים מצות עשה דאורייתא, ויש לו לחוש שלא יהיה בגדר "קרקפתא דלא מנח תפלין". מה שאין כן קריאת ספר תורה היא מצוה דרבנן, וחובת צבור, ולכן אם הזדמן לו ספר תורה משוח, יכול לעלות לתורה ולברך עליו ולקרוא בו. ובפרט שיש לצרף מה שכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ט), שמותר לברך על ספר תורה פסול. ואמנם נפסק להלכה בשלחן ערוך (סי' קמג סעיף ג) שבשום אופן אין לברך על ספר תורה פסול, מכל מקום דעת הרמב"ם חזי לאצטרופי בנידון ספר תורה משוח שמעיקר הדין הוא כשר. אולם בפרשת זכור יש לחוש לדברי המחמירים, ויקפידו לקרוא בספר תורה שאינו משוח.

בדיקת מחשב

כא. וכן לגבי ספר תורה שלא עבר בדיקת מחשב, היום כל הספרי תורה החדשים עברו בדיקת מחשב, כי הבדיקה הזו כבר אינה יקרה כל כך, ולכן חשוב מאוד לעשות בדיקה זו גם לספרי תורה הישנים. הגאון רבי שמואל ואזנר זצ"ל היה מחייב לבדוק ספר תורה במחשב, כיון שיש אפשרות כזו לבדוק בדיקה מעולה. ויש באיזו חוברת שכתבו שאין לברך על ספר תורה שלא עבר בדיקת מחשב. אולם בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד סי' לב עמ' תקמב) כתבנו שאין חובה לערוך בדיקת מחשב לספר תורה, מכיון שעל ידי בדיקת מגיה יש לספר תורה "חזקת בדוק" (ע' פסחים ד.), ואין צריך לבדוק ע"י מחשב דוקא, וכמו שכתב הרא"ש (כלל ב סי' ט) שאין חובה לבדוק את הציציות קודם שמתעטף בטלית, משום שיש להעמיד את הטלית בחזקת כשרות. ורק בדרך חומרא וחסידות יבדוק את הציציות, אם יש לו זמן. ובזה הסבירו את הסתירה לכאורה בדברי הרא"ש, שכתב (בהלכות ציצית שבסוף מסכת מנחות) שירא ה' יבדוק את ציציותיו, שזהו בדרך חסידות בלבד. והוא הדין בדין בדיקת מחשב, שראוי ונכון לבדוק, אבל אין כאן חובה, בפרט שיש לנו לצרף את דעת הרמב"ם הנ"ל שמותר לברך על ספר תורה פסול. וכן הסכים לזה מרן זיע"א, שטוב ונכון לבדוק במחשב, ובפרט שהיום בדיקת המחשב היא בזול, אבל אין חיוב בדבר. ועל כל פנים בפרשת זכור שהיא מהתורה ראוי לחשוש לדברי הרב ואזנר, ולקרוא דוקא בספר תורה מהודר שעבר בדיקת מחשב.

אברכים צריכים ללמוד ילקוט יוסף

כב. כאמור, אם איחר קצת לבית הכנסת לא יתעסק בבדיקת הציצית, כדי שלא יפסיד תפלה בצבור. ופעמים שצריך גם לדלג חלק מהתפלה כדי להספיק תפלה בצבור. יש סדר עדיפות בתפלה שקובע מה עדיף לדלג מפני מה. כי לכתחילה צריך להתחיל את תפלת הלחש עם הצבור, או לכל הפחות שיתחיל עם חזרת השליח צבור, ולדעת החתם סופר זו עיקר תפלה בצבור. אולם מדברי כל האחרונים מבואר שלא כדבריו, אלא לכתחילה עדיף יותר להתחיל עם הצבור, וגם אם לא התחיל יחד עם הצבור, כל שהצטרף לתפלת הצבור הרי זה נחשב תפלה בצבור. ולכן צריך ללמוד את סדר הדילוגים בשלחן ערוך וילקוט יוסף (סימן נב). אני רואה הרבה אברכים שלא יודעים את ההלכות הללו, ומתפללים את כל סדר התפלה, וכך מפסידים תפלה בצבור.

לא לדבר בחזרה

כג. וכן ראיתי הרבה אברכים שמניחים תפלין של רבינו תם בחזרת השליח צבור, או בברכת כהנים, נגד הדין, שהרי צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה ששומע, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן קכד סעיף ה, ו). ונחלקו הפוסקים אם יענה אמן כששמע ברכה באמצע הנחת תפלין של רבינו תם, ולכן לכתחילה אין להניח בחזרה, אלא יקשיב לברכות הש"ץ ויענה ברוך הוא וברוך שמו ואמן.

חילול ה'

כד. כמה פעמים אנשים ניגשים אלי באמצע החזרה לשאול שאלות, ואני משתיק אותם. יש בזה גם חילול ה' שאברכים – וכל שכן רב בישראל – מדברים באמצע חזרה, או באמצע קדיש. רק לאחר החצי קדיש –בשעה שאומר תתקבל או על ישראל – מותר לדבר. וכן אסור לעבור לפני האומר קדיש, אבל לאחר חצי קדיש מותר לעבור כנגדו.

למה להתעקש

כה. ראיתי בספרו של רב אחד שהוא תמיד מחזיק במנהגי תימן, שכתב שאצלם בתימן לא נהגו להוציא ספר תורה הכי מהודר, אלא איזה ספר שיוצא. אבל למה להתעקש להשאיר את המנהג הזה, וכי דבריו של הלקט יושר בשם התרומת הדשן לא מסתברים, לקיים מצוה דאורייתא בהידור?! לכן טוב להדר בזה ולהוציא את הספר תורה היותר כשר ומהודר.

דעת הרמב"ם

כו. כבר הזכרנו שפרשת זכור היא מצוה דאורייתא. ונחלקו בדעת הרמב"ם, כי יש לכאורה סתירה בדבריו, בספר המצוות הוא מונה ששים מצוות עשה שהן תמידיות וקבועות, כמו מצות תפלין וכדומה, מה שאין כן מצות שילוח הקן וכדומה שאינה נוהגת בהכרח בכל זמן. ולא מונה ביניהן את מצות קריאת פרשת זכור, ואילו בהלכות (פ"ה מהל' מלכים ה"ה) כתב שמצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים של עמלק.

נאצי שרוצה להתגייר

כז. לכאורה יש לומר שהרמב"ם לא מנה מצוה זו, לפי שאי אפשר לקיים את מחיית עמלק בזמן הזה, שהרי לא ידוע בזמננו מי הם עמלק. מקובל לומר שאלו הגרמנים הנאצים, אבל אין זה ברור, שהרי יש אומרים שאין לקבל גרים מזרע עמלק, ואילו גרמני שבא לפנינו ורוצה להתגייר, גיור אמיתי, לא גיור של 'צוהר'... אנחנו מקבלים אותו, כי בא סנחריב ובלבל את האומות (ברכות כח.), ולא ידוע היום היכן נמצאים כל אומה ואומה. ולכן בזמן הזה אין מצוה למחות את עמלק, עד שנדע מיהו עמלק. ומכל מקום יש מצוה לזכור את מעשה עמלק, כדי שכאשר יבוא המשיח ויגלה לנו מיהו עמלק, נזכור שיש מצוה למחותו, ונמחה אותו מיד. ומכל מקום קיבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק שיש מצות עשה דאורייתא גם בזמן הזה לזכור את מעשה עמלק.

ספר תורה תימני

כח. יש ספרי תורה של תימנים שיש בהם פסיקים ונקודות חרוטים בקלף בברזל, כי אצלם כל אחד קורא בעצמו בקול רם, וכדי שלא יתבלבל הקורא עשו להם סימנים. הריב"ש בתשובה כותב שספר תורה כזה הוא פסול, ויש חולקים על זה, לכן אנחנו נמנעים מלעלות לספר תורה כזה. וטוב שגם התימנים לא יוציאו ספר תורה כזה לפרשת זכור. אבל בשאר השינויים שיש בספרי תורה שלהם אין להקפיד, כגון מה שהם כותבים פצוע דכה באל"ף, וכן על זה הדרך, כל אחד עושה כמנהגו.

נזכר בעמלק

כט. בחורי ישיבות ספרדים שבישיבות אשכנזיות, טוב שילכו בפרשת זכור לבית כנסת ספרדי כדי לשמוע פרשת זכור במבטא ספרדי מספר תורה ספרדי. יש תלמיד חכם אחד ספרדי שאנחנו לא רואים אותו כל השנה, 'בל יראה ובל ימצא', משום מה הוא רגיל תמיד להתפלל דוקא אצל האשכנזים, ורק בפרשת זכור הוא בא אצלנו, אמרתי לו: כשאני רואה אותך אני נזכר בעמלק...

נשים

ל. אם נשים יכולות לבוא לשמוע פרשת זכור, מה טוב שיבואו. מרן זצ"ל היה מדבר על כך בכל שנה לעודד את הנשים לבוא לשמוע פרשת זכור. ויש נשים שלא יכולות לבוא, כיון שיש להם ילד קטן, שאם יבואו אתו יבכה ויפריע לכולם לשמוע. לא צריך להבהל כשתינוק בוכה, אומרים שכך מתייבש לו המוח ויהיה פקח יותר [א.ה. ע' בן יהוידע גיטין סז.]. אבל לא יתנו לו לבכות בכוונה תחילה... ולכן נוהגים מנהג טוב, להוציא בצהרים ספר תורה במיוחד לנשים שלא יכלו לבוא בבוקר, ולקרוא עבורן פרשת זכור בלי ברכות. כל מי שיכול לאמץ מנהג טוב זה, תבוא עליו ברכה.

אין הזמן גרמא

לא. כך היה נוהג הגאון רבי נתן אדלר – רבו של החתם סופר – לחייב את הנשים בקריאת פרשת זכור. והארכנו בזה בילקוט יוסף (מועדים עמ' רס) לפני כ-30 שנה. וגם מרן זצ"ל בחזון עובדיה פורים (עמ' ט) כתב שהנשים יבואו לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור. כי באמת פרשת זכור אינה מצות עשה שהזמן גרמא, כי מהתורה אין לה זמן קבוע, רק חכמים הסמיכו אותה לפורים כדי להסמיך זכירת עמלק למעשה מחיית המן שהיה מזרע עמלק. יש מקשים (בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקט) שמצות מחיית עמלק הזמן גרמא, מפני שאינה נוהגת בשבת, כשיבוא המשיח ויגלה לנו מי זה עמלק, אם נראה אותו בשבת, נתפוס אותו, ובמוצאי שבת נברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו למחות את עמלק" ונהרוג אותו. ומכיון שאי אפשר למחותו בשבת אם כן הזמן גרמא שנוהגת רק בימות החול. אבל אין כאן קושיא, כי הזמן של מחיית עמלק הוא קיים תמיד, ורק בשבת 'אריא הוא דרביע עליה' (כלשון הגמ' עירובין עח:), זהו איסור צדדי של חילול שבת, אבל המצוה קיימת בכל זמן, ובכזה אופן לא נחשב למצות עשה שהזמן גרמא.

ישמע לתורה ולא יפחד

לב. מסתבר שהמחבלים של ימינו הם מזרע עמלק, כמו שנאמר "ויזנב בך", אבל לא נוכל להרוג מהספק עד שנדע בוודאות. ומכל מקום מי שרואה מחבל שבא לעומתו עם סכין בודאי שיש מצוה להרוג אותו, שהרי התורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו (סנהדרין עב.). ולא יחשוש שיתבעו אותו בבית משפט, או שיבוא איזה רמטכ"ל ויגיד משהו אחר, כי צריך לשמוע לתורה. ואדרבה, אם ינהגו כך זה ירתיע אותם, אבל כשאין לו סכין לא נוכל להרוג אותו אם לא נדע שהוא עמלקי.

דעת החינוך

לג. בספר החינוך (מצוה תרג) – אחד מגדולי הראשונים ויש אומרים שהרא"ה חיבר אותו – כותב שנשים פטורות ממצות זכור, שהרי כל מטרת הזכירה היא למחות את זכר עמלק, כמו שאומר הפסוק (דברים כה, יט): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח", והלא דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב:). וכן אמרו בגמ' נזיר (נט.): רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה, שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה". וגם אונקלוס (דברים כב, ה) תרגם פסוק זה שלא יהיה כלי זין על אשה. ומכיון שלא שייך אצל אשה להלחם, לכן פטורה גם ממצות זכור לדעת החינוך. זה פלא שאחד מהראשונים עושה דרשות כמו תנא ואמורא, ומכל מקום הרבה אחרונים תפסו כדבריו, כמו הגאון בעל זית רענן (הובא בשו"ת ציץ הקודש ח"א סימן נא), ועוד.

נשים במלחמת מצוה

לד. אולם מה שאמרו שאשה לא יוצאת למלחמה זה במלחמת הרשות, כמו שהיה אצל דוד המלך, שהיו אומרים לו עמך ישראל צריכים פרנסה, אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד (ברכות ג:). אבל במלחמת מצוה אמרו במשנה שאפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמה (סוטה מד:), כולם היו יוצאים למלחמה, מלבד שבט לוי וכל העוסקים בתורה. מלחמת מצוה זה כמו שהיה בזמן יהושע שהלכו למלחמה לכבוש את הארץ על פי הדיבור, או שיוצאים למלחמה כדי להתגונן כשבאים עלינו לכלותינו. אך כתב הרדב"ז ביקר תפארת (פ"ז מהלכות מלכים ה"ד) שגם במלחמת מצוה הנשים לא היו נלחמות ממש, רק היו הולכות לבשל ולכבס לחיילים. ולכן לדעת החינוך נשים פטורות מפרשת זכור, כי אינן משתתפות בפועל במחיית עמלק.

לא צבא ולא שירות לאומי

לה. אסור לבנות להתגייס לצבא, והרי זה בגדר יהרג ואל יעבור. לא רק לצבא, אלא גם לשירות לאומי אסור לבנות להתגייס, כמו שהזהירו על כך כל גדולי הדור. בזמנו שהיו הנשים מסייעות בצבא, זה בצבא של צדיקים וחסידים, בלי שום ניבול פה, כולם היו יראי שמים, שהרי אמרו על הפסוק "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ח), שהוא ירא מעון קטן שבידו (סוטה מד.), אבל לא בצבא אחר.

סיכום הדין לנשים

לו. בסיכום, החינוך פוטר את הנשים מפרשת זכור, ומי שרוצה לסמוך על דבריו יש לה על מי לסמוך. ומכל מקום לכתחילה טוב שכל אחד יאמר לאשתו ולבנותיו וכלותיו, ללכת לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, או שיבואו בצהרים לבית כנסת שמוציאים ספר תורה במיוחד לנשים וקוראים להן פרשת זכור.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן