חודש אלול

סגולה מיוחדת לימי אלול: כך נכניע את המקטרגים ונבטל גזירות רעות

בספרים הקדמוניים מבואר גודל העניין של אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בימי חודש אלול. כל מה שרציתם לדעת על הסגולה המיוחדת

| א' אלול התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

ה"מטה אפרים", ספר ההלכה היסודי והחשוב על מנהגי ימי הרחמים והסליחות, כותב כך: "נוהגים במדינות אלו מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים, לומר בכל יום, אחר גמר התפילה, מזמור כ"ז בתהילים 'לדוד ה' אורי וישעי' בוקר וערב, ואנו נוהגים לאמרו עד שמיני עצרת ועד בכלל".

בפירוש "אלף למטה" מבואר שיסוד מנהג אמירת המזמור הוא על פי דברי חכמינו במדרש שוחר טוב ש"אורי" זהו ראש השנה ו"וישעי" זהו יום הכיפורים, ובהמשך נאמר "כי יצפנני בסוכה"- הרומז לחג הסוכות.

ב"סידור האר"י" נאמר שיש להיזהר לאומרו ערב ובוקר, מראש חודש אלול ועד לאחר שמחת תורה, ואז מובטח שהאומרו יוציא את שנותיו וימיו בטוב ויכניע את כל המקטרגים וייצא זכאי בדין.

רבי יעקב רוקח בספרו שערי תפילה: "כל האומר 'מזמור לדוד ה' אורי וישעי' מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה, אפילו גזרה רעה נתונה עליו מן השמים יכול לבטלה, ומעביר מעליו כל המקטרגים וכל גזרות קשות ורעות, ויוצא זכאי בדין, ומובטח לו שיוציא ימיו ושנותיו בטוב, ויערב לו".

סגולות נוספות לאומר מזמור זה בימי הרחמים: "מובטח לו שיוצא שנתו וימיו בטוב ובנעימים ומובטח לו שהקב"ה יעשה בקשתו, ומובטח לו שלא יחסרו מזונותיו כל השנה כולה". ('שערי רחמים')

ברוב קהילות ועדות בני המזרח לא אומרים מזמור זה החל מר"ח אלול, כאשר ישנם קהילות האומרות אותו בכל ימות השנה בסיום התפילה. כנראה מקור המנהג, לאומרו כל השנה, נובע מסגולת אמירת המזמור, כפי המובא בספר "ימלט נפשו" (סימן ה') ובספר "סנסן ליאיר" (סימן י"א), המוסיפים ש"העיקר לאומרו בנחת, בכוונה שלמה, ולא כמצוות אנשים מלומדה".

כנראה גם שמקור מנהג חלק מהספרדים לאומרו בכל ימות השנה, נובע מדברי הגאון החיד"א ז"ל, בספרו "מורה באצבע", שכתב: "מנהג טוב לומר "לדוד ה' אורי וישעי" אחר כל תפילה, אף בכל ימות השנה, ובפרט מראש חודש אלול ועד הושענה רבה".

הפרק הסגולי - תהילים פרק כ"ז:

לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז-חַיַּי  מִמִּי אֶפְחָד. בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לה' שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת-פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אלוקי יִשְׁעִי. כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ  וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי. אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ-בִי עֵדֵי-שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס. לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה'  בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'

בפרק זה אומר דוד המלך כי גם כאשר אויבים מקיפים אותו מבפנים ומבחוץ הוא אינו מפחד, וב"זאת" אני בוטח. מה הכוונה ב"זאת"? לפי פירוש אחד, "זאת התורה, אשר נתן לנו משה, מורשת קהילת יעקב".

לפי פירוש נוסף, "זאת" בגימטריה 408. גם המילים "צום" (המרמז לתשובה), "קול" (המרמז לתפילה) ו"ממון" (המרמז לצדקה) הם 408. שלושת הכלים העיקריים הקורעים גזר דין קשה הם אלו, כמו שכתוב: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה".

הרד"ק מבאר: "בזאת" – "זה ה' אורי וישעי ומעוז חיי", כי אין במה לשים מבטחינו חוץ מבה'.

בפרק אומר דוד המלך "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". רבותינו בעלי המוסר מבארים כי אין הכוונה במילים אלו דווקא ליתומים שאיבדו את אביהם ואמם, אלא למסר שונה: כל אדם קיבל הורים שמטבע היותם בני אנוש, עשו משגים וטעויות בחינוכו. דווקא מתוך השבר, החסר והתחושה שאף אחד בעולם לא מבין אותי – אז על האדם לרוץ לחיקו של ה' ולהתרפק עליו, "וה' יאספני".

הפרק מסיים בפסוק: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". המסר מכאן ברור: לא להתייאש אם התפילה לא נענית מהר. מכיוון שביהדות העיקר הוא התפילה ולא הביטחון  שתקבל מה שאתה רוצה. ה' נותן לך תמיד משהו לקוות אליו על מנת שתתפלל. העיקר זה לא המימוש של התקווה שלך, אלא התקווה עצמה, המאמץ וההתחזקות שאתה עושה בתפילה. התקווה אל ה' היא 'תכלית לעצמה'. מפני שהיא מבטאת את האמונה המוחלטת בהופעת דבר ה' במציאות.

צפו בביאור הפרק המיוחד והסגולי:

 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (81 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים