מדוע חייב אדם להרגיל עצמו בכתיבה? מרן בהסבר מופלא ומחכים

האר"י הקדוש אומר צריך אדם לעייף את עצמו הרבה בעומק העיון והסברא כדי להגיע לפסק הלכה, וכשהוא מרחיב את הלימוד עם הכתיבה הוא סולל את דרכו לפסק הלכה.

מי שאינו מרגיל עצמו לכתיבה, זה קשה מאוד.

קודם כל כשמתחיל לכתוב, הוא כותב את הדברים כפי ששומע אותם, לא מוסיף ולא גורע, בקיצור על כל פנים.

אחר כך חוזר וכותב אותם דבר דבור על אופניו, ומסביר אותם. ואחר כך לאט לאט הוא מתרגל ונעשה כמעיין המתגבר, מוסיף נקודות שמטעימות את העניינים, שנותן נימוק לכל דבר מכח ההרגל של הכתיבה. ובסוף מגיע למסקנות אמיתיות.

מאוד חשוב שאדם ירגיל את עצמו בכתיבה, מי שמזלזל בכתיבה הוא מזלזל בפסק הלכה, שום אדם לא יכול להגיע לאמיתה של תורה בלי שירגיל את עצמו בכתיבה, כיון שכל הדברים נראים בתחילה מעורפלים, הוא שומע סברא כזו וסברא כזו, מה לברור מה לא לברור?

כשמתחיל לכתוב, הדברים מתרחבים בעיניו, ואח"כ לאט לאט מגיע לפסק ההלכה.

כשהיינו למשל בבית הדין, לא פעם קרה ששמענו את הטענות, ראובן אומר כך ושמעון אומר כך, התחלנו להתבונן בהם יפה, וב"ה גם יש לנו נסיון עשרות שנים בדיינות, היה נראה לי למשל שצריך לפסוק לטובת שמעון, אבל בכל זאת אני צריך לעיין בפוסקים לראות את פסק ההלכה, בפוסקים שמתחילה גם כן ידעתי אותם, לא שנתגלו לי אח"כ.

ובכל זאת, משהתחלתי עד שסיימתי לכתוב את הפסק, נשתנה מקצה אל הקצה. במקום שנאמר כי שמעון זכאי - ראובן זכאי. כעת נתרחבו הדברים, וממילא רווחא שמעתתא.

תדעו כמה גדול כוחה של הכתיבה, אלמלא כתבתי והייתי נשאר בדעתי, הייתי פוסק שלא כהוגן חס ושלום. וזהו לא רק בעניינים של ראובן ושמעון וכיוצא, אלא בכל הלכה.

יש הלכות שבת, הלכות תפילה, הלכות ברכות, בתחילה נראה לאדם כי הוא יודע כמה פסקי הלכות. אך מה לברור ומה לפסוק בעניין הזה, אם הוא דומה לכאן או לכאן, הדברים עדיין לא ברורים בעיניו. בהשקפה ראשונה חשב שהנידון דומה לכאן, אך אחר שמתחיל לכתוב, מתבררים הדברים, רואה שלא קרב זה אל זה, אלא צריך לדמות אחרת, ואז מגיע באמת לאמיתה של תורה.

ואני מדבר בעיקר לבני הישיבות, אלה בני הישיבות שבעזרת ה' יהיו גדולים בתורה, אין לנו שום ספק שאם יתמסרו לתורה הקב"ה מכבד אותם ויזכו לכך, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ויש סייעתא דשמייא גם כן.

עליהם לדעת, אם הם לא יתרגלו בשחר נעוריהם לכתוב, כשיגדלו יהיה להם קשה מאוד לכתוב!

הכרתי תלמידי חכמים גאונים שלא הורגלו בצעירותם לכתוב, וכשהיו אחר כך בגדלותם כותבים, היו יוצאים הדברים מסורסים מהופכים ומבולבלים, הם בעצמם לא היה נוח להם במה שכתבו ולא היו שבעי רצון, כיון שלא הורגלו.

אומרים 'וקָנה לך חבר', בקמץ. כשאתה לומד לבד הדברים אינם ברורים, אתה לומד עם חבר, אתה מסביר לו והוא מסביר לך, אתה מתווכח אתו.

העט שלך הוא חברך והוא מתווכח אתך, אמנם אתה מכתיב לו, לא הוא מושל עליך, אבל התרחבות הדברים מרחיבה את דעתך ומעמידה אותך על האמת, כשמתחיל לכתוב רואה אין דמיון בין זה לזה, וכך הוא מגיע באמת לגופו של הלכה. ולכן כמה זה חשוב שאדם ירגיל את עצמו לכתוב.

צר לי על הרבה ישיבות שלא הרגילו את הצעירים שלהם לכתוב.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן