ילד שלי, סליחה על הימים שלא זכיתי להיות אמא שלך

ילד יקר ואהוב שלי,
אני חייבת לבקש ממך סליחה. אתה כל כך קטן ועברת כל כך הרבה... לפעמים אני מסתכלת בעיניים הטהורות שלך ומרגישה איך הדמעות חונקות לי את הגרון.
ילד שלי, זה לא היה קל גם לי. בתוך כל השמחה, ויחד עם האוצר שנוסף לנו למשפחה, תינוקת חמודה, התיישבה לה גם אבן כבדה אצלי בלב. וברגליים, ובידיים, וכל הגוף בעצם הפך לאבן. היה לי ריק במחשבות, אפס כח ושום טיפה של חשק. היתה לנו תינוקת קטנה צורחת, וילד קטן-גדול שכמוך, נסיך שלי, שהסתכל על אמא שכל היום ישנה ולא הבין למה היא עצובה, ולמה לא אכפת לה שהוא לובש את הבגדים של אתמול, של שלשום.
ואמא שלך נקרעה, צדיק שלי. לגזרים. כל יום נשברה לרסיסים. ואבא כל כך ניסה לעזור, אבל כמה אבא יכול להיות גם אמא גם אבא? ואתה היית משתולל בגן, בא בבוקר עצבני וצורח שעות על הרצפה. אף על פי שאתה כבר בן 4. אני לא יודעת מה הגננות חשבו, לא יודעת מה הם עשו. כי אוכל בתיק – היה לך. ולעקוב אחרי מצב הציפורניים – עוד הצלחתי. אבל להגיע ללב שלך... להקשיב למילים שלו... את זה כבר לא הצלחתי.
התקופה הקשה מאחורינו, ברוך השם, אבל אתה, הפנים היפות והתמימות שלך תמיד מול העיניים שלי. השאלה הרועדת של "אמא, מה קרה לך?" תמיד מהדהדת לי באוזניים, ואני לא יודעת מה עוד לעשות בשבילך. בשביל שתשמח, בשביל שהזיכרון הרע של התקופה העצובה הזאת יימחה מלבך לנצח.
שהפחד הזה, שאמא שלך היא פתאום מישהי אחרת שבקושי דומה לאמא – לא יפגוש בך שוב לעולם.
אני מצטערת, ילד אהוב שלי, על הימים שלא זכיתי להיות אמא שלך.
אתה כזה גיבור וחזק, אתה הכי צדיק בעולם!
ומעכשיו – אני מבטיחה שתמיד אמא פה בשבילך, והיא לא הולכת אף פעם – לשום מקום!