את, את לוחמת, את גיבורה. לא אבדת תקווה

גיבורי רוח,

כולם אומרים.

אני הבנתי.

הייתי שם, הסתובבתי ביניכם,

מנסה לשמח,

להפיח רוח חיים

אולי.

מחלקה קפואה, חשוכה.

שקטה.

מקום מלא בעצב, שכול, יתמות.

דמעות של אלפי אנשים שהיו ולא עוד.

וגם כאלה שנכנסים חולים, עצובים

ויצאו שמחים... ובריאים.

הייתי שם,

בתור מתנדבת... ב"ה!

וניסיתי להביט לכם עמוק לתוך העיניים,

לנסות להבין מה עוד נשאר אחרי שנגמר הכל.

וראיתי,

ראיתי תקווה .

גם אצל מי שחולה כבר שנים,

וגם אצל אלו שחדשים שם.

תקווה שיום יבוא והחיים יחזרו להיות כמו פעם,

ושהמחלה הארורה הזאת תרפה.

ראיתי אותך.

ההיגיון אמר שאת בת פחות משמונה עשרה,

אבל הפנים שלך הראו ניסיון של שנים.

העיינים שלך שחייכו אלי בחזרה,

היו אדומות, עייפות.

סיפרת לי בכל הרוגע שבעולם שאת חולה כבר 5 שנים!

...

ושאת מחכה כבר להחלמה.

ואמא שלך בכתה, שאין לה כבר כח.

ובירכתי אותך שבקרווווווב...

ואת חייכת!

ואמרת: "הלוואי, בעז"ה".

מחכה להחלמה...

אחרי 5 שנים של טיפולים כימותרפיים קשים,

ומלא שחור סביב העיניים,

של אינספור ישיבות מול הרופא,

לשמוע תוצאות של בדיקה, ועוד בדיקה ועוד,

ולקוות ולקוות... שוב ושוב...

ואת עדיין מחכה,

לא איבדת תקווה!

ואני עם דמעות בעיניים ,

ועם לב מכווץ,

ברחתי משם...

ניסיתי לחשוב על הניסיון של עצמי,

קטנטן לעומתך.

ועל התקווה שאיננה

ועלייך,

שמכל הסיבות שבעולם את אמורה ליפול, להתייאש...

ואת לא!

את גיבורה !

את לוחמת!

נפגשנו, ואחרי משפט-שניים דרכנו נפרדו,

אבל הלב שלי הולך איתך,

חי את המסר הזה!

מנסה לא לאבד תקווה!

--

יהיו הדברים לרפואתך השלמה!