לפעמים, גם נטילה הופכת להיות נתינה

את המושג "נתינה מולידה אהבה" אנחנו מכירים מהרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו", שם הוא מסביר שנתינה מולידה אהבה, ולא להיפך, כמו שהורגלנו לחשוב. אם נתעמק נוכל להבין שנתינה היא יסוד גדול בחיים, ומקור לאושר אמיתי.

תמיד אומרים "עדיף שתהיה מהנותנים ולא מהנוטלים". אך האם בהכרח עדיף להיות מהנותנים? הרי הורונו חכמים שהאיזון הנכון הוא לילך בדרך האמצע.

לקיחה היא לא מילה גסה. בעצם, לקיחה היא לעיתים גם נתינה, כי אם לא ניקח – לא נוכל לתת. עם הלקיחה אנו גומלים חסד עם הנותן, בכך שהוא גומל חסד איתנו. כשאנו יודעים לקבל, אנחנו מאפשרים לאחר להתחבר אלינו, כי אם כל אחד היה נשאר בשלו עם שלו – לא היתה מתפתחת קרבה, אהבה, גמילות חסדים וכל היוצא בזה.

אם לא היינו נותנים, לא היינו מרגישים בנוח לקבל. כמו המושג "נהמא דכיסופא", שמשמעותו לחם בושה, כעני המקבל נדבה מעשיר בחוסר נעימות, כי אין לו משל עצמו, קל וחומר שלא היינו מרגישים בנוח לבקש כשחסר לנו דבר מה. כשאנו לוקחים – קל לנו יותר לקחת ממי שכבר לקח מאיתנו בעבר, כשהצענו לו וקיבל את הנתינה.

יש כמובן פעמים שהנותן מציע מנימוס, אך יש פעמים שלא מנומס אם לא ניקח, ואף נפגע בכבוד הנותן. דוגמא לכך היא כשאדם משקיע ועורך סעודה כלשהי. מה שהכי ישמח אותו יהיה לראות את אורחיו נהנים מכל מה שהכין עבורם. אם השולחן היה נשאר מלא בסוף האירוע, כלום לא היה שווה עבורו. לכן גם אם לא תמיד אנחנו רוצים לקחת, נדע שגם אם לא נזדקק לדבר שקיבלנו – עדיין נתנו כשקיבלנו, כי קבלה היא נתינה.

הסיפוק הגדול בחיים הוא הנתינה (יותר מהנטילה), וכפי שהנוטל הופך להיות חלק מהנותן (כי יש לו הדבר שהיה שייך ושהביא לו הנותן), כשאנו נותנים – אנו הופכים להיות דומים לקב"ה שנתן בנו "חלק אלוק ממעל", ובכך אנחנו גם חביבים עליו ביותר.