"התחננתי לאבא שיגלה מי הלשין עלי, והוא עמד נחרץ כנגד הפצרותיי"

הגאון רבי לוי רבינוביץ זצ"ל, מחבר ספר "מעדני השולחן", היה מופלג בתורה וגאון בענווה. במיוחד בלטה בו מידת השתיקה. הוא שמר את פיו ונצר את לשונו מלדבר רע על ישראל, עד כדי כך שכונה ע"י גדולי ישראל "החפץ חיים של ירושלים". אנשי ירושלים היו פונים אליו בכדי להתברך מפיו, והוא היה נעתר לבקשתם וברכם, והללו הודו שכל ברכותיו התקיימו במלואן, וכל זה היו תולים בזכות שמירת דיבורו בקדושה ובטהרה.

בספר שהוצא לזכרו, ''אשכבתיה דרבי לוי'', מספר בנו ר' אלחנן אודות שמירת הלשון המופלאה של אביו. "כשהייתי נער בר מצווה היה לי חברותא מארבע וחצי עד שבע בערב, עברנו ביחד על הרבה מאוד דפים. מישהו התקנא בחברותא הזו, הלך וסיפר לאבא שאני לא לומד מספיק", מספר רבי אלחנן.

"אבא הגיע אלי ושאל אותי מה קורה עם הלימוד. התפלאתי: 'טאטע, מי אמר לך? אני מוכרח לדעת מי אמר לך את זה?', והוא השיב חד משמעית: 'אסור להגיד ואסור לדבר לשון הרע'".

לאחר מספר ימים ניגשתי שוב לאבי, והתחננתי: 'אבא תספר לי מי היה היהודי הזה, אתה מוכרח לספר לי!'. אז השיב לי אבי המשפט, שאיני יכול לשכוח: 'מיום עומדי על דעתי לא דיברתי לשון הרע'… ואז הוסיף: 'בתחילה זה היה לי קשה, אבל שברתי את זה. ומאז אין לי אפילו יצר הרע לכך'…

בשולי הדברים, מציין ר' אלחנן כי בסופו של דבר נודע לי מי היה המספר: כשהגיע יום כיפור, הגיע היהודי וביקש ממני סליחה, סלחתי לו.

עוד מוסיף ר' אלחנן סיפור נוסף על שמירת הלשון המופלאה של אביו: "היה סיפור עם אחד שהיה מקורב למשפחה, שרצה לברר על בחור מסוים שהציעו לבתו. לאחר שחקר וחקר על הבחור שמע עליו דברים לא נעימים, הגיע למסקנה שהצדק עם דעה זו, וביטל את השידוך.

"כאשר המשיכו לדבר ולדוש בנושא, אמר אבא בפשטות: 'מקודם היה זה דיון למעשה והיה מותר לדבר. עכשיו כשהוחלט לעזוב את השידוך, אין זה מעניינינו ואסור לדבר על כך מילה'".

ממשיך בנו לספר: "פעם שאלתיו כיצד הגיע לכזו דרגה בשמירת הלשון, הרי ממש יחידי סגולה זוכים להגיע לדרגה נעלה כ"כ?" ענה לי אבי: ''בצעירותי היתה בירושלים מחלוקת גדולה מאוד, שהייתה מכוונת כנגד אחד מענקי הדור וכל העיר הייתה כמרקחה, הכל רחשו ובחשו בנושא. התבוננתי ואמרתי לעצמי: נכון אולי ואותו גדול אינו ראוי לאיצטלא זו, אבל האם הוא יהודי? כן, ועל יהודי אסור לדבר רע.  או אז גמלה בליבי החלטה: קיבלתי על עצמי שבפי ובאוזניי לא יעבור שום לשון הרע מעתה ועד עולם"'.

בעניין זה ראוי לזכור את דברי החפץ חיים בהקדמה לספרו "חפץ חיים". כה דבריו: "וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עוונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכות גלותנו- נמצאים הרבה, אך חטא הלשון הוא על כולו, וזה העיקר לסיבת גלותינו".