תפסיקו להגיד לי שאני דרמטית מידי

אתם אומרים לי, את עוד לא בת 22, מה יש לך?

תהני מהחיים. תעשי כיף. ותראי, זה יגיע בקרוב.

אמרתם לי את זה כבר מגיל 20, וכלום לא השתנה מאז.

אז זה מוזר אם הפסקתי להאמין?

אל תשפטו אותי. נכון שיש בחורות בנות 25 שמצב הרוח שלהן טוב הרבה יותר משלי.

נכון. אבל אני תמיד אומרת שזה לא הגיל. זה מה שאתה עובר בדרך.

ואני עברתי. אני לא יודעת אם תאמינו לי, וזה גם לא משנה, אבל אני מרגישה כמו אישה זקנה.

אני מרגישה שהכל סוגר עלי. אני מרגישה בכל נימי נפשי שנמאס לי.

תבינו, זה לא עוזר שאתם אומרים לי "את בחורה מצוינת, את יפה, את מוכשרת, יש לך עבודה ואת מרוויחה יפה מאוד".

איך בדיוק כל הדברים האלו עוזרים לי?

אני הולכת ומאבדת את היכולת לחייך, את היכולת לראות את הטוב.

משהו בי נשבר סופית לאחרונה.

אני עוברת ברחוב בשבת, ואני רואה את החברות שלי עם הבעלים שלהן, וברוב המקרים גם עם עגלה. הן מסתכלות עלי בלבביות ומאחלות לי שבת שלום. אני מחייכת גם כן ומשיבה, ואז הן עוברות הלאה. ושוכחות.

והלב שלי, פיזית, כואב. אני מרגישה שאני נקרעת מבפנים.

תפסיקו להגיד לי שאני דרמטית מידי, ומאבדת פרופורציה. לא נכון. אני לא.

קל לכן, חברות שלי, שהתחתנתן בגיל 19 עם בחור הראשון שראיתן, לתת לי עצות ולאמר לי לשמוח ולא להיות עצובה.

קל לכן מאוד. נכון? מעניין אם זה היה הפוך, איך הייתן מתמודדות.

מעניין מאוד.

אז תתפללו עלי. שאצליח לראות את הטוב, כי אני לא מצליחה.

הוא נעלם ממני.

ואף על פי שאני בת 22, אני מרגישה שהחיים רצים. ונוזלים לי מבין האצבעות.

תעזרו לי. לפני שיהיה מאוחר.