חבר יקר, איך אדם יכול לקום בבוקר ולהחליט שנמאס לו ממישהו?

אליך, חבר יקר.

התלבטתי רבות אם לכתוב לך את המכתב הזה, בדיוק מאותה הסיבה שלא כתבתי לך עד עכשיו – משום שעד עכשיו חשבתי שכתיבה בעצם מראה חולשה, מראה שאני עדיין כואב את הפרידה שלנו. שאני עדיין פגוע מזה שהחלטת ביום אחד שאינך מעוניין בי עוד, ובכך השלמת עוד חוליה בשרשרת הנטישות שעברתי בחיי. בתוך תוכי אני יודע שאני צריך לשחרר, לוותר עליך כפי שאתה ויתרת עלי, והאמת – שאני באמת עושה את זה. עושה כמו גדול כבר חצי שנה, ואפילו לוקח אותנו בתור דוגמא לאנשים אשר מתמודדים עם אותה תחושת הנטישה מהאדם שהם כה אהבו.

תמיד תהיתי, איך אתם מסוגלים לעשות את זה?

איך אדם יכול לקום בבוקר אחד ולהחליט שנמאס לו ממישהו?           

להחליט לוותר על קשר חזק כל כך, לוותר על חבר אמת, לוותר על אדם שאוהב אתכם בכל ליבו, לוותר על אדם. נקודה! אדם עם רגשות, עם לב שמרגיש, מרגיש כל מילה פוגעת שהוצאתם מפיכם, מרגיש שתיקה רועמת, מרגיש את המבט בעיניים שלכם שאומר: "אני כבר לא שם, תתקדם". מרגיש ונקרע מבפנים, ואז הולך לשפוך את ליבו אל אוזניים מזדמנות, אל מכתב קורע לב, או במקרה הגרוע – אל כרית רטובה מדמעות בלילה, כשאף אחד לא שומע ורואה באיזה מצב פגוע הוא שרוי.

אז מה קרה שהחלטתי פתאום כן לכתוב לך?

הסיבה היא שפשוט הבנתי שאני לא יכול לשקר לעצמי. אני לא יכול להעמיד פנים שהכול בסדר, שהתגברתי עליך ושאני כבר לא כואב את החיסרון שלך בחיי, בזמן שחיי מתנהלים על מוטיב הפתגם הידוע: "חבר, אתה חסר". אוהו, כמה חסר... חסרה לי תחושת הביטחון שהרגשתי לידך, חסרה לי תחושת האוורור, התחושה שיש לך חבר שאוהב אותך באמת והוא שלך, שיש מישהו שמכיר אותך כל כך טוב עד שאתה אפילו לא צריך לדבר, אלא מספיק לו מבט אחד בשביל לדעת מה עובר עליך.

בסופו של דבר אני מאמין שאצליח להתגבר על הכאב שגרמת לי, כמו שאני מאמין שכשאדם נפצע, גם פציעה עמוקה וכואבת, כל עוד לא יחטטו בפצע – תמיד הפצע יגליד בסופו של דבר והכאב יחלוף לתמיד. כי ברגע שהפצע נסגר באופן סופי – כבר לא מרגישים כלום, אלא רק מתבוננים בצלקת הקטנה שנשארת חקוקה לנצח בבשרך, כתזכורת למשהו שהיה פעם קשר עמוק, והיום הוא בסך הכול סימן מכוער לכאב רחוק.