חשבתי שתפקיד האדם – לבקש, וה' כמו כספומט, מביא את הישועה

לאחרונה היה לי מצב רוח מזופת, כמו שאומרים, אפילו לזוז לא רציתי.

עד שפתאום, בתוך כל השחור הזה, "התחשק לי" להתחיל לעבוד על עצמי בנושא של תודה לקב"ה, למצוא דברים, אפילו שטותיים, שאפשר להודות עליהם, בתוספת של פרק "מזמור לתודה".

כמה שעות אח"כ קיבלתי חבילה מהידברות, בדואר רשום, עם ספרים. אחד מהם היה ספר תהילים שנקרא, איך לא, "מזמור לתודה"... (וכאן המקום להודות להם, שהיו שליחים טובים!).

מאז, ב"ה, יש לי תובנות על התפקיד שלי פה בעולם.

ואלה חלקן: בעצם הקב"ה לא חייב לי כלום, הוא לא חייב להוכיח לי כלום, ומה שהוא נותן לי זה בחינם. אז כל העצבות הזו שנופלת עלי מידי פעם – היא לא במקומה בכלל.

יותר מזה, מקור העצבות הזו נובע מכך שאני חושבת שתפקיד האדם הוא לבקש, ותפקיד הקב"ה, כמו כספומט, להביא את הישועה...

ובעצם, מי אמר?

פתאום הגעתי לתובנות בסיסיות מאד.

הקב"ה שם אותי פה בעולם עם כלים: מידות ותנאים סביבתיים, ואני אמורה לבנות עם זה, כמו ילד שנמצא בחדר ריק לחלוטין, עם לגו. הכלים שיש לו זה לגו, הדמיון שלו והידיים. ועם זה הוא צריך לבנות עיר.

זה אומר שהילד הזה יכול לשבת רגל על רגל, ולהגיד למצלמה שנמצאת בחדר ע"מ לבדוק את מצב התקדמותו, "אני יודע שיש לך כח, אבא, אז בא ותבנה לי עיר".

הרי הוא הגיע לפה כדי לבנות את העיר במו ידיו, אז מה הקשר לאביו שנמצא מאחורי המצלמה?

הוא יכול לבקש את עזרתו כשהוא מתקשה בבניית העיר הזו, אבל התפקיד לבנות אותה נמצא בידיים שלו, ושלו בלבד!

התפקיד שלי הוא לבחון במבט קר את הכלים שיש לי באותו רגע: המידות שלי, הסיטואציה בה אני נמצאת ודרך הפעולה הטובה ביותר.

אין מקום לעצבות, היא לא קשורה לסיפור הזה בכלל.

למה?

כי אם קורה שהסיטואציה משתנה –

הכלים שלי משתנים איתה, ודרך הפעולה שלי, גם.

אני לא אמורה להיות עצובה, אלא ממוקדת!

תאחלי לי בהצלחה, יש לי עבודה לעשות, ואני רוצה לעשות אותה הכי טוב שאפשר!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.