שו"ת התניא: הכל צריך להיות לשם שמים?

כן, ולא. שתי תשובות לשתי שאלות.

האם כל דבר שיהודי עושה בחייו צריך להיות לשם שמים, כלומר: חלק ממערכת היחסים עם הקב"ה, מתאים למי שיודע שיש לו בורא ותכלית? - כן. לומר: חלק מהיום אני לומד תורה, מתפלל ומנסה לעשות את רצון הקב"ה וחלק אחר מהיום אני מוציא ממערכת היחסים הזאת, זה בעצם להצהיר מראש שאני מחויב לקב"ה אבל גם פתוח להמלצות נוספות...

בקדושה, מלמד התניא, יש רק שתי אפשרויות: כן או לא. להיות בטל או להיות אחר (כמו בביטוי סיטרא־אחרא, הצד האחר). "בטל" הוא מי שמפנים את המשמעות הקיומית האדירה של העובדה שיש לו בורא, והוא מבטל - ככל שהוא מצליח, זה לוקח זמן ועבודה - את כל התפיסות החלקיות של הדברים לעומת התפיסה היחידה הקולעת לאמת. "אחר" הוא כל מי שלא, בכל רגע שהוא לא. כשאתה עושה משהו לא לשם שמים - אתה זר, אחר, מנותק מסוד החיים ומופרד מהקב"ה ומהקדושה.

דוגמה חלקית למחויבות כזו היא ברית הנישואין. כאשר איש נושא אישה, נוצר קשר שמקיף את כל חייו. אין שום אפשרות להיות נשוי רק חלק מהיום. ההבדל הוא שהנישואין לא משפיעים בהכרח על דברים שלא קשורים אליהם, כמו אילו קורסים אתה לוקח באוניברסיטה או איך אתה מבלה את שעות הפנאי שלך. להיות יהודי משפיע על הכל, כי הקב"ה נמצא בכל.

אבל שאלת גם האם התרבות הכללית פסולה, ועל כך התשובה היא - תלוי. כל מה שקיים בעולם, כל עוד לא מדובר במשהו שהתורה אוסרת, יכול להיות חלק מכבוד ה' וחלק מעבודת ה' של האדם, אבל מובן שצריך לדעת היטב איך להשתמש בו ואיך לכוון אותו כראוי.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן