עצבות, את מחכה שאפול לבין ידיך

הי, עצבות.

את מחכה ומחכה שאפול לבין ידיך.

נפלתי... נחבטתי באדמה בעמקי הייאוש.

הדמעות חנקו, חנקו אותי,

את ליבי ואת גרוני,

והבלבולים תפסו את חלקם במקום הריק.

עוד מתי? זעקתי, אבא,

עד מתי עוד אמשיך להרגיש בחסרונך, 

עד מתי אמשיך לקום לעוד מציאות מעיקה, 

עד מתי אמשיך לבכות מצער ולא משמחה? 

הסבירו לי את חשיבותה של התודה.

הסבירו לי כמה חשוב לקבל הכול באהבה.

ניסיתי, נלחמתי, לא עזבתי,

ובסוף הגיעה הנפילה.

הייאוש תפס אותי וחיבק אותי בשתי ידיים.

הוא תפס את מקומה של התקווה,

נתן חלק שלם לאכזבה. 

ומה אני, בסך הכול? 

ילדה, ילדה קטנה שלך, אבא,

שכבר לא יכולה.

שהחושך שלה גבר על האור,

שמחפשת מקום מסתור,

מקום מסתור מכל הרגשה שלא תבוא ותיקח חלקי שמחה.

אבא, כל רצוני הוא להרגיש אותך.

אנא, אבא, בחודש קדוש זה

שבו ניסים עשית לעמך,

רחם עלי, בתך הקטנה.

תוציא אותי מחושך לאורה,

מיגון לאנחה.

תן לי להרגיש אהבתך.

עשה עמי נס ושלח לי את הישועה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.