כולם אומרים: "צריכה טיפול!"

פעם היו זמנים, שכשמישהו היה מתבטא בדרך לא שגרתית, או ממוקד מטרה לעניין מסוים שלא היה מקובל כל כך, מיד כולם היו מסובבים אצבע סביב הרקה ואומרים, "משוגע, לך לטיפול". זו היתה מילת גנאי, כי מי הלך פעם לטיפול? מי היה מוציא על זה כסף? לא נורמלי? או מוזר? באותם זמנים, אנשים רגילים התרחקו מהנושא ולא הלכו. ומה עשו עם בעיות נורמטיביות שצצו? לא בטוח שהסתדרו. אולי האמינו שעניינים יסתדרו מאליהם, או שלא היה להם זמן מיותר מדי לחשוב.

בשנים האחרונות, רבים מבינים ש"לך לטיפול" זו הצעה. לא השפלה. בציבור החרדי יש חתונות כל ערב, לא פלא. מתוך מליון אנשים, יש גם מי שמתחתנים. כשאתם מגיעים לאולם, לא תוכלו לדעת אם החתן או הכלה הגיעו לשידוך באופן ספונטני, כי הם "מצאו", או כי הם הלכו ליעוץ או טיפול והגיעו בעקבותיהם לשידוך.

לא נעים לשאול היום חברה שמתחתנת, מי עזר לך? קודם כל היא לא תענה, וזה גם פוגם בטעם הטוב. "איש הישר בעיניו יעשה" ואין עניין לחדור לפרטיות של האחר. אך זה המצב. מי שמעוכב ורוצה להגיע לשידוך, צריך להרבות בתפילה, וההשתדלות היא גם ללכת לטיפול.

רגע, עלי להציג את עצמי. שמי, מיני (מינה), מתאים לי בול. כשמי כן אני. מינימליסטית. בכל דבר מחפשת את המינימום. לא יכולה להבין את המקסימליסטים (הפרפקציוניסטים) שמחפשים מושלמות. מבחינתי, כשהיו מבחנים בסמינר, למדתי מינימום. קיבלתי ציוני מינימום ולא שאפתי ליותר. בשנייה שטופס המבחן עם הציון היה בידי, הכנסתי אותו מהר לתיק שלא יראו. נכון, קצת התביישתי, ומשם לסל וחסל, בלי מחשבה נוספת. לא אוהבת שמישהו מעיר לי, או מטיף לי מוסר, או סתם תובע ממני משהו.

אם תעיפו מבט על החדר שלי בבית, תמצאו אפיונים לא מעטים לחוסר האכפתיות שלי. מה זה משנה איך דברים נראים? ולמה כל דבר צריך לעמוד מדויק וישר? החפצים שלי נוסעים קצת ממקום למקום, הם לא מפריעים לי ואני חיה אתם בשלום.

וזו המעלה שלי. אני רגועה. שום דבר לא מזיז לי. איך שדברים מתנהלים זה בסדר. אמא קוראת לי מיני אדישיני (כלומר: אדישה), וטוב לי עם השם הזה. טוב לי עם עצמי. בצורה שאמא אומרת זאת יש מנגינה של חיבה שאני אוהבת. ומעניין, דווקא האדישות והמינימליות מקנים לי קשרים. מה הן מצאו בי? לא יודעת. יש לי די הרבה חברות טובות וידידות נפש, וזה לא דבר של מה בכך. במיוחד שאני לא משהו. סתם בת שטוב לה עם עצמה ועם כולן. האם זו המיוחדות שלי? זה ששום דבר לא באמת מפריע לי? אולי.

הצרה היא שכמעט כל הכתה התחתנה, ואני עדיין בחלומות. כן פוגשת בחורים אך... לא יוצא כלום. למה? מה לא בסדר בי ששום דבר לא הולך? אילו לא הייתי נוכחת בחלאקה של יודי, הבן של דיני חברתי מהכתה, לא היה אכפת לי כל כך, אך כשראיתי אותם, פתאום נפל לי האסימון וקלטתי שאני עדיין חיה בדמיונות שלי שם בסמינר, ודיני מזמן התקדמה למקום אחר. אנה אני באה? עוד מעט היא תברמץ את ילדיה, ואני אבוא לבקר אותה כמו "הדודה (הרווקה) מאמריקה". מה יהיה כאן?

למחרת התקשרתי אליה לומר לה שהשמחה אצלה היתה חוויה, אבל אז היא ענתה: תקשיבי, מיני, הגיע הזמן לטפל בעצמך. כולן באותה דעה.

אני: מה קרה? מה לא בסדר אצלי?

דיני: את הכי בסדר מכל מי שאני מכירה, אבל טיפול נועד דווקא למי שבסדר.

אני: מה זה עלה על דעתך?

היא: תתפלאי. גם אני הלכתי.

אני: במקום שמישהי תשלם לי שאני מסכימה לבוא אליה, אני עוד צריכה לשלם לה ולזרוק עליה כסף?

היא: להשקיע, לא לזרוק. את לא זוכרת שהייתי מיואשת בגלל המצב בבית אצלנו?

אני: נכון. התפלאתי שהתארסת לפני. מה קורה לי? תארי לך שאני כבר כמעט בת 26.

וכאן, אינני יודעת מאין זה נפל עלי, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק: דיני, מה יהיה אתי? לאמא שלי היה ברור שאהיה הראשונה, והנה כולן נשואות. אני האחרונה. האחרונה מכולן. כל כך קשה לי... כולן חושבות שאני כזו אדישה. מה, אין לי לב?

היא: נו...

אני: אז גם אני נכנסת לרשימת החכמות שהולכות לעשות משהו עם עצמן? בשביל מה אני צריכה את הבושה הזו? מה זה יתן לי?

היא: הפסיקי, הרגע! מה את עושה מזה עניין? (בלעג) ביג דיל! מיני הולכת לטיפול פסיכולוגי! נהייתה פסיכית לאחרונה... ה ה ה.

וכך מצאתי את עצמי יושבת מול מישהי שאינני יודעת להגדיר בבירור מה התפקיד שלה. תנאי אחד התניתי אתה מראש. תצחקו עלי כמה שאתם רוצים, שברחוב לא אומר לה שלום. עוד זה אני צריכה לספוג, שמישהו יעלה בדעתו שאני מטופלת?

אמא מתפעלת ואומרת, גאונית מי שהצליחה להוציא אותך מהאדישות שלך. בעצם לא. לא כך. אם את עושה משהו עם עצמך, גאונית את. האמת? היא צודקת. גאונית אני, לא בגלל האדישות, אלא בגלל שאני שם אף על פי שאינני יודעת מה אני עושה שם. מה הקשר בין שיחות, מקצועיות ככל שתהיינה, לשידוך?

את מהות הטיפול לקח לי זמן להבין, אך את המטפלת עצמה, קלטתי מיד. היא מזכירה לי כל הזמן את חברותי הרבות. אני הרי חברותית, שכחתם? האם בגלל האדישות המפורסמת שלי, כולן אוהבות אותי? אך האמירות שלה מבלבלות קצת. אני לא רגילה אליהן.

היא אומרת: אל תשתמשי באדישות שלך כדגל. לא בטוח שבגללה, דווקא, רכשת חברות. קרוב לוודאי שיש לך עוד כמה מעלות שמקרבות אליך בני אדם. האם זו יכולת הקבלה שלך לקבל כל אחת באשר היא? אולי חוסר ההתחשבנות? מעניין...

הייתכן שהאדישות שלי מרחיקה ולא מקרבת? היעלה על דעת מישהו בעולם, שאני מנפנפת בה בתור תדמית? כי... נוח לי להרחיק ממני את הבחורים שאני פוגשת? אני, מיני, מרחיקה מישהו? והבחורים חושבים, אולי, שהם לא מעניינים אותי? באמת?

שבוע אחרי שבוע אני צועדת אליה. פתאום אני שמה לב שבשמחה. משהו מאתגר כאן. היא שואבת אותי פנימה. ועוד משהו מוזר – מרגישה מוחזקת. אני אוהבת את אמא ואבא. שניהם ההורים הכי נחמדים שאני מכירה. אך, האם מטבעם הם לא מתעקשים אתי על שום דבר ולא באמת דואגים לי לשידוך? האם נוח לי אתם כי גם הם אדישים משהו, ובשורה התחתונה, אני בעצם נשארת ללא מישהו שייקח אחריות עלי?

אולי נוח להם שאני, הקטנה בבית, לא ממהרת לצאת ממנו, כי הקן התרוקן, ואני ממלאת להם אותו? אולי אני עצמי שומרת עליהם, ולא מאפשרת לעצמי לצאת כדי לא לנטוש אותם?

איכשהו, המוח שלי התעורר לתחיה. אם עד כה אפשרתי לו הרדמות מסוימת, עכשיו הוא במלוא התפוקה. מה בעצם אני רוצה מעצמי? לאן אני חותרת? למה בכיתי כל כך כשדיברתי עם דיני? איפה אני האמיתית? איפה התדמית?

אתמול הציעו לי בחור נוסף. בתחילה אמרתי לעצמי "טוב, עוד אחד בשיירה". אחר כך חזרתי בי. מה אכפת לי לנסות עליו את כל הדיבורים שלנו? במקרה הגרוע, השידוך ירד.

קשה לי לפרט לכם, אך משהו כנראה השתנה בי. האם במקום לראות את עצמי אני אתו? יש דברים שאני לא מתחברת אליהם. המראה שלו, משהו בתנועת הראש, החיוך השמח מדי לטעמי כשהוא פוגש בי. ההקשבה הרצינית (גם מדי). מה כבר אני אומרת שהוא מקשיב כל כך? מי אני בכלל? ו... החלק הזה שבו הוא קולט אותי. אוף. קשה לי עם מי שקולטים אותי מדי.

מה הסיפור שלו? הוא חיכה מספר שנים לאחיות שלו ולא רצה לעקוף אותן. שטויות כאלו. אז למה עמוק בלב אני מרגישה שמעבר לבזבוז הזמן שבהמתנה יש כאן גם סוג של התחשבות? ומה קרה לי שאני מתעסקת במחשבות העמוקות שלו, כשנוח ונחמד לי לחשוב שטחי?

מה באמת עובר עלי? האם זו היתה בעצם הבעיה שלי? השטחיות? אני יודעת שעם אמא הרגשות שלי די עמוקים, אך עם כולן?

שנים ייקח לי לפצח את עצמי. האם אני חושבת לעומק, או שטחית? מקבלת אחרים, או דוחה? אמיתית, או מסכה? מסכימה להפיק לעצמי לקחים, או משליכה? האם אני מתפייטת ומתחרזת כי אני שמחה?

הפסיקו לרוץ מדי קדימה, זו רק ההתחלה. אוחזת בי חלחלה, הייתכן שמיני האדישה מופיעה כאן בעטיפה חדשה?

והטיפול? מה אומר? לא האמנתי, לא התכוונתי, חששתי, קפצתי (למים), השקעתי, הזעתי, שחיתי, בכיתי, מה לא עשיתי? כפרת עוונות. הגידו, זה נכון? האם הגעתי?

לדיני, חמודיני, באהבה, ממיני (כבר לא אדישיני).

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים בנות הורים זוגות, אישי קבוצתי והרצאות 026424049 hgoldberg10@gmail.com