שידוכים וחיפוש זוגיות

אלומה לב: "אני עושה דברים גדולים, אבל בסוף היום חוזרת לארבעה קירות, לבד"

השדכנים שצריכים להעז יותר, הקושי להתפשר, השנים הארוכות של החיפוש, הבדידות, השאלות האמוניות - ויחד איתן התקווה שאף פעם לא מתה. אלומה לב מוציאה ספר ביכורים (שעדיין לא העזה לקרוא) ופותחת לב לדבר על הרווקות המאוחרת

| כ"ט כסלו התשע"ח |
בעיגול: אלומה לב (צילום: shutterstock)
אא

"אני מניחה ראש על הכרית ממש לרגע, ובבת אחת כאילו מתחיל כל הסיפור מההתחלה. שוב אחר הצהריים ריק מנשוא, מלוא כוחותי פרושים לאורך זרועותי אבל אני הולכת ומתנוונת באין חיבוק. ייאוש מכאן ועד לרקיע השביעי, ומה יהיה, ריבונו של עולם, מה יהיה. ימים ארוכים, ארוכים, תקופה נצחית שאין לה ראשית ואין לה אחרית ואיני יודעת להצביע בה על נקודות התפתחות. מה התוחלת, מה לא בסדר, השם? אולי תסביר לי מה לא בסדר, אתה הרי יודע שאני קולטת מהר. למה לא קופצים עלי עכשיו ילדים?... אני צריכה להניח את הראש ושהדמעות יעזרו לריסים להדביק את העיניים, שאוכל להירדם רק רגע ולאזור כוח לסיבוב נוסף של חולמים, אבל איך זה שהמרחק ביני ובין החלום שלי רק הולך וגדל?...".

 (במלוא הדופק - רישומים של רווקות מאוחרת / אלומה לב, עמ' 36).

זו שעת ערב מאוחרת, הרחוב בחוץ שקט ועייף, ואני מוצאת את עצמי מתרגשת לקראת הריאיון הזה, כמו שלא התרגשתי הרבה זמן. מצחיק, אנחנו עדיין לא מכירות בכלל, אבל אחרי שקראתי את הספר שלה כבר כמעט פעמיים – זה מרגיש כל כך שכן.

גילוי נאות: כשקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה, לא יכולתי להפסיק לבכות. נתקלתי בו לראשונה כשחיפשתי בקדחתנות מתנה מיוחדת לחברה מיוחדת מאוד. הספר הזה הציץ עלי מאחד המדפים בחנות ספרים שנכנסתי אליה, ותוך שתי דקות של רפרוף – ידעתי מיד שמצאתי את מה שאני מחפשת. מאז ועד היום לא נפרדנו דרכינו. החברה שלי קראה אותו בהתלהבות פעם אחת, מזכירה לי עד היום מדי פעם שזאת היתה אחת המתנות הכי מיוחדות שהיא קיבלה אי פעם ליום ההולדת שלה, ואני עדיין קוראת אותו שוב ושוב אחת לאיזה זמן, מתמוגגת, מרגישה כאילו לראשונה הצליח מישהו להעלות את מצולות נפשי הכמוסות על הכתב בצורה הכי מדויקת שאפשר, כרווקה שמחפשת את האיש שלה בעולם.

אז לספר המיוחד הזה, שזוכה בימים אלה להצלחה מסחררת, קוראים "במלוא הדופק – רשמים של רווקות מאוחרת". מי שחיברה אותו היא אלומה לב, שאם במקרה גם לכם השם שלה נשמע מוכר – מלבד היותה כותבת בחסד עליון, היא גם עוסקת בעריכה ובפרסום בפלטפורמות מוכרות שונות כבר לא מעט שנים ("קרוב אליך", "עולם קטן", "הלל", ועוד).

בחייה האישיים, לב היא רווקה בת 33, מתגוררת במחולה בבקעה. אביה הוא רב היישוב, ואמה היא רופאה במקצועה. לב נמצאת בתחום ההיכרויות כבר לא מעט שנים – ולמרות זאת, ובאורח מפתיע, יש לומר, כבחורה באמת מיוחדת ואיכותית, היא עדיין לא מצאה את שאהבה נפשה. את "במלוא הדופק" כתבה בהתחלה כפוסטים מקריים שנהגה לפרסם מפעם לפעם ברשתות החברתיות, שעסקו באחת התופעות המאתגרות בדור שלנו – תופעת הרווקות המאוחרת, ואלה זכו לאהדה רבה. מאוחר יותר הפכו הפוסטים לספר בהוצאת "ידיעות ספרים", שהפך מהר מאוד לשם דבר של ממש, ולב הפכה לרווקה די מפורסמת, יש לומר, שבאופן מסוים מייצגת תופעה שלמה ונרחבת.

 

"בררנות בשידוכים? לפעמים גם היא חשובה"

כשאני שואלת אותה מה היא חושבת שמהווה את הגורם העיקרי לתופעה הזו, אולי אפילו כמקרה מייצג – לב מסתפקת. "השאלה הזו גדולה עלי", היא מודה. "לתקוף אותה, ולהגיד שיש הרבה רווקים ורווקות זה לא מעודד אותי. להפך, זה מייאש, כי את רואה את זה ואומרת לעצמך 'אז מה הסיכוי שלי?'. מלבד זאת, נראה שלכל אחד יש את הנקודה האישית שלו, שהוא לא התחתן בגללה, ואי אפשר להכליל. אני כן מרגישה שהיום ברור שיש הרבה יותר משתנים מפעם, והרבה יותר קשה להתפשר. בעיני, המבחר הזה של ההצעות הוא לא שפע, הוא בולמוס. שפע זה כשיש הצעה טובה ומדויקת שבא לך לצאת איתה, כל השאר פשוט מבלבל".

(צילום: shutterstock)

הסטיגמה הרווחת היום היא שרווקות מאוחרת נגרמת בגלל בררנות. את מסכימה עם זה?

"ברור שיש מושג של בררנות. אני הרבה פעמים חושבת שהבררנות מסתירה איזשהו פחד, לפעמים פחד לקפוץ למים. אבל יש מקרים שהיא גם טובה ונכונה, אני לא חושבת שצריך להתחתן עם כל אחד. מצד שני, כל אחד גם צריך לעשות את העבודה שלו, ולהיות מאוד בכנות עם עצמו מבחינה רגשית, להיות ישר לב כלפי כל הצעה שמגיעה".

בינך לבין עצמך, יש לך מחשבה מסוימת על למה את באופן אישי לא התחתנת עד היום?

"לפעמים אני פוגשת אנשים שאומרים לי: 'אני יודעת למה לא התחתנת. היית צריכה לכתוב את הספר הזה', ואני אומרת שעם כל הכבוד לכל אותם אנשים ועם כל הכבוד לספר – מבחינתי הייתי מתחתנת מזמן. במציאות, היו הרבה קשרים במשך השנים, שבאופן אובייקטיבי לא היו לי טובים, ואני יכולה להיות כנה ולהגיד שהיו גם כל מיני צמתים שלא בחרתי נכון – על אף שברור לי שאין לי כל כך מה להצטער על מה שהיה, זו השגחה, והייתי צריכה להגיע למה שהגעתי, ואני בעיקר מנסה להסתכל קדימה.

"מצד שני, אני לומדת מניסיון העבר, ואומרת לעצמי: 'תחשבי טוב, שלא תצטערי אחרי זה שאמרת לא'. היו הרבה שנים שחשבתי שהכל תלוי בי ובעבודה שלי, והיום אני מבינה שלא, שיש עוד חלקים בפאזל הזה, שהרי שלושה שותפים באדם. את לא יכולה לשאת עליך את כל האחריות לבד. אבל בשורה התחתונה נראה לי שפשוט לא תמיד האמנתי שיש מישהו שירצה אותי, ולכן הלכתי לכל מיני מקומות שלא טובים עבורי, והיום אני ברוך ה' במקום אחר. ומחכה לו, בהחלט".

לב מוסיפה גם נדבך נוסף של אמונה ועבודת נפש, שמבחינתה היא זוכה לעשות – דווקא מתוך המציאות החסרה. "אני קודם כל אגיד בצורה מאוד פשוטה: אני חושבת שבכל רגע נתון מאז שאתה מגיע לגיל של שידוכים – אתה יכול להתחתן. גם עם כל ה'דפקטים' שלנו כבני אדם. גדילה נעשית גם בתוך נישואים, ואפילו יותר. פעם פגשתי חברה שחיכתה המון גם עד שהיא התחתנה, וגם עד שהיא ילדה. הייתי אז בת 27, ואמרתי לה: 'אני מרגישה שזה פשוט מאת ה' שלא התחתנתי עד עכשיו, כי מה שאני יודעת היום – לא ידעתי בגיל 20', והיא ענתה לי תשובה שהפתיעה אותי מאוד: 'אל תעשי את החשבונות שלו, יכולת גם להתחתן צעירה וזה היה מעולה' – שזה שהפוך ממה שאומרים לנו כל הזמן.

"ועדיין, השנים הארוכות האלה של הרווקות זה משהו שהוא בקשר בל יינתק מעבודת הנפש. זה מקום של התבוננות ועבודה אישית. אני עושה את שלי בכלים שלי. אני למשל באופן אישי רואה לאורך השנים, שאני עושה בחירות נכונות יותר, שאני מגיעה לפגישות ממקום אחר, נכון יותר. גם העמידה בניסיון המתמשך הזה הגיעה מהמון למידה. היום כשאני חושבת על זה, אני רואה בעיני רוחי איך כשה' בחר עבורי את הניסיון הזה, הוא דמיין שדה ואמר לי: 'פה הנשמה שלך צריכה להתמודד'. ואני מתפללת כל הזמן שהשדה הזה יתהפך לטובה, כי אני באמת רוצה, ואני בוכה לו מכל לבי. כל הספר הזה אני בוכה לו מעומק לבי".

 

"הספר שכתבתי? אף פעם לא קראתי אותו בעצמי"

אם במקרה עוד לא יצא לכם לקרוא את "במלוא הדופק", אז חוץ מזה שאתם פשוט חייבים – מסתבר שאתם לא לבד. שכן, גם המחברת שלו בעצמה עוד לא עשתה את זה. "אני אתן לך סקופ", היא מכריזה וצוחקת, "אמנם אני מכירה את הספר ישר והפוך, וגם יצא לי קצת להקריא קטעים ממנו בהזדמנויות שונות, אבל מעולם לא ישבתי לקרוא אותו מכריכה עד כריכה, כי יש לי איזושהי הרגשה שכשזה יקרה אני אתפוס את הראש ואני אחשוב: 'מה קורה פה? מה זה הדבר הזה? באמת אני כתבתי את זה? זה באמת קורה לי?'".

למה בעצם כתבת את הספר?

"הרבה חושבים שכתבתי אותו מתוך אידיאל. אבל אני לא כל כך עושה דברים בשביל איזשהו אידיאל, על אף שיש לי אידיאלים, וזה אולי יפתיע, אבל האמת היא שגם לא כתבתי אותו כדי שכולם יידעו על הרווקות. הוא באופן מכוון גם לא מדבר בעד או נגד רווקות, ואני מודה שאני גם מתכחשת לזה שאני שליחת ציבור שמדברת קול של הרבה רווקים ורווקות שרצו שמישהו ידבר את הקושי הזה בשבילם. פשוט, באופן אישי אני חווה את הרווקות בעוצמה, וה' זיכה אותי לכתוב אותה טוב, עד שבסוף זה התגלגל לספר.

"אני כן מאמינה שלכל אחד יש את האסימון שצריך ליפול לו בדרך לחתונה, ומרגישה שהספר הזה הוא העבודה שלי. הוא שלב בדרך לחתונה, שהייתי צריכה לעבור, ולכתוב אותו. מבחינתי, הספר הוא יצירה אמנותית, שאני קצת מתייחסת אליו אפילו כספר שירה. כתבתי בו את נפשי לגמרי".

הספר הזה הוא חשיפה עצמית עמוקה מאוד, של מקומות כואבים, חלשים, אפילו מיואשים לפעמים. לא חששת להיחשף ברמה כזו בפני כל עם ישראל?

"אני אישית לא מרגישה ככה, אבל לומדת מהתגובות מסביב שזה כן נתפס ככה, ושלא כל אחד היה כותב ספר כזה. אפשר אפילו לומר שזה יכול להיראות קצת חסר היגיון מצדי להוציא ספר כזה, כי אני עדיין בתוך עולם הרווקות, ומדובר בחשיפה עצמית עמוקה מאוד, של תהליכים נפשיים שעברתי. בסופו של דבר, מבחינה תודעתית אני חושבת שהספר מלמד שאני כנה, שיש לי עומק ואומץ להגיד את הדברים לפעמים בקול, או שלפעמים לא אכפת לי מהכבוד שלי. אני מבינה שיש בו חשיפה, אבל היא נדרשה לשם הספר, והסכמתי".

אילו תגובות קיבלת לספר?

"וואו, תגובות מדהימות. אני לגמרי נפעמת מול מה שקרה מאז שהספר הזה יצא. חלמתי שיקנו אותו גג מאה אנשים, וזה היה מספיק לי. במציאות הוא הגיע לכל כך הרבה מקומות, בתהודה ענקית. מגיעים אלי מעגלים שלא הייתי חולמת, וזה באמת פלא גדול. הרבנית ימימה מזרחי הולכת איתו משיעור לשיעור, לא מניחה אותו מהידיים, וכל הזמן מדגישה לי כמה הוא חשוב בעיניה.

"קיבלתי גם הרבה תגובות של הזדהות, תמיכה וגם בכי, שלא נעים לי שגרמתי. אנשים ממש חוו את החוויה ביחד איתי. מישהי אמרה לי למשל שהיא קנתה אותו לאחיות ולאמא שלה, כדי שיבינו מה עובר עליה. חברה סיפרה לי שהיא עמדה בחנות ספרים ואיזו סבתא קנתה ארבעה עותקים – אחד לכל נכד רווק. וכמובן, התגובות הכי מרגשות, הן תגובות שנגעו בי כל כך עמוק – שהרגשתי שהן צריכות להישאר נסתרות. בסופו של דבר, אני חושבת שאם אתה כותב באמת – אז מה שקורה לך, קורה גם לקוראים".

 

"אני עושה דברים גדולים, אבל בסוף היום חוזרת לארבעה קירות, לבד"

בספר, לב מתארת רגעים קשים של כאב על רווקות מתמשכת והבדידות שהיא מייצרת, לצד רגעים גבוהים לא מעטים של השלמה, וחיבור מיוחד עם הבורא – שנוצרים דווקא מתוך הקושי. כשאני שואלת אותה איך היא באופן אישי מתמודדת עם הדואליות הזאת שבין להיות בתוך הכאב על הבדידות והמקום שחסר, לבין המקום שרוצה להיות בהישרדות ובמימוש עצמי, על גבול ההכחשה כמעט, לב מבינה בדיוק על מה אני מדברת. "זה קצת כמו מוניטור", היא מתארת, "העליות והירידות הן תמיד סימן של חיים. אני לא כל הזמן בכמיהה, ומצד שני, לא כל הזמן בהרפיה. גם לי יש מנגנוני הגנה, אני לא חפה מהם, ולפעמים גם אני עוברת ימים קשים. אבל למרות שאני מדברת גבוהה גבוהה לפעמים – בסופו של דבר, אני בנאדם שחי מאוד על הקרקע. בבית, עם המשפחה והחברים שלי, צוחקת. אני כן אחמיא לעצמי רגע, ואומר שניחנתי ברוך ה' בכישרון גדול מאוד שרכשתי עם הזמן, שזה ללמוד להכיל – את המצב, את ההתמודדות. למדתי לנשום לתוך הכאב ולהירגע גם כשהכי כואב בעולם. כמובן שאני לא תמיד שם רק בהכלה, אבל זה דבר גדול, שאני משתדלת כל הזמן להשתמש בו.

בתוך המסגרת אלומה לב (צילום: shutterstock)

"פעם הייתה לי ציפייה לחיות כל הזמן באותו התדר, ואז את מבינה שבסופו של דבר אלה החיים, מורכבים מגם וגם, מ'רצוא' ו'שוב'. יש רגעים שאני כל הזמן נמצאת בכמיהה ובבקשה, ויש רגעים שלא. עם זאת, בסופן של שתי התנועות, גם בהרפיה וגם בתפילה – אני עדיין מוצאת את עצמי לבד, וזה כאב מצמית. זה העיקר של הרווקות. אני יכולה מצד אחד לעשות דברים גדולים, אבל מצד שני בסופו של דבר, בסופו של היום, אני אחזור לארבעת הקירות האלה לבד, וזה הכאב שלי. זה הכאב באמת".

 

"שדכנים: תוציאו את הכבוד שלכם מהסיפור הזה"

אבל שלא תתבלבלו, יחד עם הכאב והעיסוק המתמיד דרך הספר בתחושת החיסרון, שנדמה שלב תמיד נוגעת-לא-נוגעת בו – היא גם מסייגת אותו באמירות אופטימיות ובתקווה אמיתית לקראת הבאות. "אני מרגישה שאני כמו ניצן שמת לפרוח, שעומד לצאת החוצה ומשתוקק, ויש אמנם המון צער שזה עוד לא קרה – אבל גם התרגשות לקראת, וככה אני הולכת בעולם. אני מרגישה שהתהליכים קורים מתחת לפני השטח, אבל יש איזו נקודת אל-חזור מעל לפני הקרקע, ששם אני רוצה להיות. זאת ההרגשה שלי, כל הזמן עומדת על הסף, מנסה לחיות בזה שאני תכף באור".

ויש לה גם כמה עצות, אותן היא שמחה לחלוק עם רווקים ורווקות אחרים שנמצאים באותה הסירה כמותה, ועם שדכנים. "לי אישית יש מישהי מקסימה שלקחה על עצמה כבר שנתיים לברר עבורי על הצעות שאני מקבלת, וזה מקל עלי, אבל צריך עצבים של ברזל והמון אהבה לרווק או הרווקה שעושים את זה בשבילם.

"בנוסף, יש לי גם טיפ לשדכנים: תוציאו את הכבוד שלכם מהסיפור הזה. אתם יודעים מה זה בשביל רווקה שאין לה הצעות והיא יושבת לבד בבית? גם אם אתם לא בטוחים מה ייצא מזה – תציעו. עצם החשיבה עליה, בתוך כל השקט והמועקה בפנים, זה כל כך מחיה. אני אומרת את זה גם לעצמי כמשדכת: הכבוד שלי הוא לא חשוב. גם אם הבחור או הבחורה יגידו ש'זה לא מתאים ומה נפל עלייך' – אני עדיין אמשיך לנסות".

(צילום: shutterstock)

בכנות, יש לך פנטזיה לפעמים שתמצאי ככה את האיש שלך? סטייל "קראתי את הספר וידעתי שזאת את"? או לחילופין איזה פחד שלא ירצו לפגוש אותך בגלל זה?

"האמת היא, שרוב הזמן לא הסכמתי לצאת עם כאלה שרצו להיפגש איתי רק בגלל הכתיבה שלי. זה פשוט לא נראה לי נכון. במילים נבנית לי איזו תדמית, ובסוף אני מגיעה ואני לא התדמית הזאת. אני גם משתדלת שלא להיות בפחדים האלה שאף אחד שקרא את הספר לא ירצה להיפגש איתי, כי זה באמת קצת מפחיד.

"אם כן הייתי יכולה להגיד משהו לבחור שחושש, אני יכולה להגיד שאני לא חיה את כל מה שאני מתארת בספר באופן תמידי. הייתי מאוד מדודה ומידתית בספר, וחשבתי המון על כמה ואיך לחשוף. אני לא חיה את החיים שלי באופן כל כך פנימי או כל כך מוחצן, וזה גם לא שכל החיים שלי אני חיה ברשתות חברתיות. כן, אני רווקה, והסכמתי ללכת לפגוש את עצמי ברווקות שלי דרך הכתיבה. כן, אני כותבת טוב, וכן, הייתי נכונה לפגוש מקומות קשים, וזה מה שזה אומר בסופו של דבר".

בספר את בעיקר מבטאת גילויים של אהבה כלפי ה'. אין כעס לפעמים?

"כל הספר הזה נבע מכעס, אם נגיד את האמת. היה שם הרבה כעס, אבל עם הכתיבה הרבה השתחרר. אני לא חושבת שאני מצטיירת כגדולת המאמינות. אני לא חיה בסיסמאות של 'הכל מה'', 'הכל לטובה' ו'יש לי סבלנות לחכות'. לא, אין לי סבלנות, קשה לי. אני חווה הרבה ייאוש ופחד. רווקות בעיני היא בעיקר פחד, שאולי זה אף פעם לא יקרה. אבל ה' שם איתי, תמיד. אני והוא בוכים על זה ביחד. גם כשאני כועסת עליו – אני מבינה שהוא לא נגדי. אני מדברת איתו על זה, ואני ממש מקבלת החלטה שלא לחיות בפחד הזה. אמנם זה לא נראה הרבה בספר, אבל בחיים האישיים שלי אני צוחקת הרבה על הרווקות הזאת. בסופו של דבר את חייבת למצוא דרכים יצירתיות לעבור אותה".

איך את מדמיינת את הישועה שלך, בסופו של דבר?

"תראי, הישועה שלי היא מאוד ארצית: מישהו לדבר איתו, לעשות איתו קניות ולהחזיר את הבית בסוף הערב למצב תקין. אני פחות מדמיינת איזו חופה רוחנית מדהימה וסעודת שבת עם מלא התעלויות, ואולי אני כן צריכה לדמיין את זה ככה, אבל הדמיונות שלי הם מאוד פשוטים. מישהו שיתקשר וישאל מתי אני חוזרת".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (85 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים