אמא יקרה שלי,

השתנית. כ"כ השתנית בשנים האחרונות.

וזה כואב לי לדעת שאני כבר לא חשובה לך.

אני מתקשרת, מנסה ליזום – ואת משתפת פעולה בהתנשאות מרוחקת. את לא מתקשרת, לא מתעניינת מעצמך.

טוב לך להיות לבד, לקנות ולטייל, ונמאס לך לארח אותנו, הילדים, ואת הנכדים שלך.

אין לך כוח לשמור על הנכדים, אבל לאחים שלי את לא אומרת כלום, רק לי. את עוזרת להם כשהם מגיעים ומתלוננת לי בטלפון, אבל כשאני רומזת שאני רוצה להתארח או מבקשת שתעזרי לי עם הילדים – את אומרת שאין לך כוח, ואת עייפה, הברזל שלך נמוך.

אני בולעת את הדמעות ויודעת שהשתנית. את לא האימא שהכרתי. אבל זה קשה להיות לבד בלי להיות יכולה ומסוגלת לומר לך את זה, כי את תשתוללי מזעם ותפסיקי לדבר איתי. הקשר איתך מכאיב לי. את עוקצת ומעירה לי על בעלי, ומתעלמת מזה שאת פוגעת בי. לא, את המילים האלה לא תשמעי ממני לעולם, את המכתב הזה אני לעולם לא אשלח לך. החיוך העקום שאמתח על פני יחפה על כך, אבל נפשי תבכה במסתרים, כי אני אוהבת ומתגעגעת לאימא שהייתה לי, שעזרה, ותמכה, ושמה תמיד את הילדים לפניה. אני יודעת שאיפשהו היא קיימת. האם אפגוש בה שוב? הלוואי.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.