היא ממשיכה לשתוק, כי לא נשאר מה להגיד

הנה הם שוב באים,

מתחזקים מתעצמים.

רגע, נראה לי שזה עובר.

--

לא, לא עובר.

זה שוב ​מגיע, מטפס מלמטה למעלה.

זרמים, זרמים.

היא שותקת לא מגיבה.

כבר הגיבה מספיק!

ממשיכה לחייך לכולם, וגם לעצמה!

הכל כרגיל.

על אף שבפנים הכל משותק,

ושאם רק יכלה, היתה קורסת עכשיו,

אבל אסור לה.

זה מין כאב שכבר לא מחובר לכלום,

שהעבר שלו כבר רחוק מידי,

חסר משמעות בשבילה.

אבל שאריות כנראה נשארו,

אוהו נשארו.

והלב שלה,

ובכן, הוא כבר הפסיק להרגיש, סיים לנתח את כל התקרית הזאת.

הוא קבר את הטראומה הזאת עמוק, עמוק.

ואפילו מצבה כבר יש!

אז מאיפה הם צצו, הכאבים האלה?

אולי זה לא קשור?

- זה רק מוכר מידי.

והיא ממשיכה לשתוק,

כי לא נשאר כבר מה להגיד.

מנסה לחיות עם זה,

מפסיקה לחיות את זה.

דמדומים.

בחוץ אבל בעיקר בלב,

ומעריב לו היום,

ומגיע איתו זמן של תפילה.

רגע קדוש שלה עם בוראה.

ואז יורדים כל המחסומים...

והדמעות שהלשון קברה כל היום,

והאמונה החזקה שלה, קצת... רק קצת.

וזה בסדר, מותר לה!

והלב שלה, הוא לא צורח כמו פעם,

כי הוא כבר לא לבד בכל המסע המפרך הזה.

הוא כבר לא בוכה כל היום ושואל, למה?

הוא רק חושב על ה ל-מה?

וגם שקצת עצוב לו עכשיו.

ולא קל,

זה לגמרי אחרת.

זה עצב עם תכלית.

זה לא כעס, ח"ו.

זה הסוד שבקרבה!

הסוד שבאמונה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.