אל תשכחי, בת, שבזכותם את צמחת

"ילדה שלי",

היא אמרה,

תוך שהיא מסירה בעדינות,

קוצים שננעצו בבשרי.

"אם חפרו בך החיים גומות

של כאב.

ואם מגפי האנשים פערו

בלבך חללים.

לעולם אל תותירי

בורות ריקים.

במהירות הם מתמלאים,

בנחשים ועקרבים.

מנקדים כל דרך שתבקשי לצעוד,

בולעים לתוכם שמש ושמיים.

מלאי אותם ילדתי, בפקעות אהבה,

השקי את רגבי הבוץ בטללי נוחם,

תני לאור ללחוש להן שירים.

יום אחד, תתהלכי בתוך הגן,

מוקפת ניחוח סיגליות, אצילות שושנים.

פתחי, בתי, שערי גנך בפני כולם.

הכניסי, גם את האנשים הנעולים.

נעולי המגף, נעולי הלב.

יותר מדי דלתות ננעלו בפניהם.

הם כבר גורשו מכל כך הרבה גנים.

אל תשכחי, בת,

שבזכותם את צמחת".