פרשת לך לך: מניסים לא חוזרים בתשובה

תארו לעצמכם שביום מן הימים תגיע שמועה לאזני אדם חשוך ילדים משך שנים רבות, כי ישנו פרופסור מומחה בטיפול וריפוי עקרוּת, בעל מאה אחוזי הצלחה, אך דא עקא שהוא מתגורר בסין... האם ישתהה? הלא מיד ישנס מתניו, יארוז מטלטליו, ויטוס בשמחה ובתקוה לארץ ההיא, אף שבסוף העולם תימצא, ובלבד שתתמלא משאלת חייו. ומה יהיה אם יאמרו לו שבנוסף לכך בארץ ההיא ימצא עושר, טובה, ברכה, כבוד וכל טוב – וכי לא יעזוב את כל אשר לו, יעלה על המטוס הראשון ויטוס לשם?!

אם כן, מה רבה התמיהה שהניסיון הראשון של אברהם אבינו: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", נחשב לאחד מעשרה ניסיונות. אברהם היה אז בן שבעים וחמש, והתקווה לילד שימשיך את דרכו לא נראתה באופק. והנה, הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לו הבטחות כה מפליגות שישנו את חייו לטובה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם ב'-ג'). ופירש רש"י: "לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם". וכאן הבן שואל: הלזה יקרא נסיון?! הרי מובן שאברהם יקיים את הציווי בשמחה!

יישוב נאה לכך מצאנו למרן הראשון לציון הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל (הובא מכתי"ק בספר "משוש תבל" בראשית עמ' פ"ז): נסיון זה היה זה מיד אחר שהושלך אברהם לכבשן האש וניצל (כפי שמרומז בסוף הפרשה הקודמת). ומאחר שנעשה אז קידוש ה' גדול מאוד, נקל היה איפוא לאברהם להכות על הברזל בעודו חם, ולנצל את שעת הכושר הזו כדי לעשות נפשות ולהכניסן תחת כנפי השכינה. והנה לפתע, דווקא בשיאה של ההזדמנות, מצווהו ה' לעזוב הכל וללכת לארץ אחרת, לאן? אל עם אשר לא ידע תמול שלשום, עם שלא נחשף לניסים אשר התחוללו, ואברהם יצטרך להתחיל אתו מאפס.

ואברהם, שרק זיכוי הרבים עמד בראש מעייניו, היה צריך לתהות על ציווי זה. אולם אברהם מציית מיד לדבר ה' בלי שום הרהור ולו הקל ביותר. אבי המקרבים עוזב את מפעל חייו הכביר, ויוצא לדרך חדשה ובלתי נודעת.

* * *

ובאמת, יש להבין מה הסיבה שציווה עליו הקב"ה ללכת מארצו ולהחמיץ, לכאורה, את קהל היעד הפוטנציאלי?

מסביר מרן זצ"ל בתירוץ יסודי באמונה: נוח לקב"ה באלה השומעים לקול מורים מכח השכל וההיגיון הישר, ולא ממופתים וניסים. אותם שגייר אברהם בארץ אביו, הושפעו מהנסים שעבר כאשר הושלך לכבשן האש ויצא חי, ותשובה הנובעת מהשפעה רגשית אינה מחזיקה מעמד בלי שיתוף הצד השכלי.

ואנו לעצמנו למדנו מניסיונו של אברהם אבינו כי לא תמיד מגיע היצר הרע בדמות שלילית. פעמים הוא מופיע במעטה של צדקות, ומשכנע אותנו שבמקרה שלנו מותר לעשות כך וכך, שכן נרוויח זיכוי הרבים וכדומה. מלמדנו אברהם שאין להתחשב בחשבונות הקטנים שלנו, אלא יש לבדוק תמיד מה רצון ה' דווקא.

* * *

בשנת תשל"ב, כאשר הגיש מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל את מועמדותו לכהן כרב ראשי לישראל, הוא נסע לצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא זיע"א "הבבא סאלי", בכדי לקבל את ברכתו. נתלווה אליו לפגישה אחד מבניו שהיה אז בחור צעיר לימים.

והנה כשהגיעו לביתו, קם הבבא סאלי מלוא קומתו לכבודו של מרן, ואמר לו בחיבה גלויה: "דע לך שביני לבינך מתקיים הפסוק: "וישראל אהב את יוסף"! אין לך מושג כמה אני אוהב אותך!". מאחר שהיתה זו הפעם הראשונה בה הם נפגשו, מרן תהה: "מהיכן כבודו מכירני?". חייך הבבא סאלי והשיבו: "עוד כשהייתי במרוקו, הייתי מעיין בספרך 'יביע אומר'!".

בהמשך הפגישה, ביקש לפתע הבבא סאלי להוציא כל איש מעליו, אחר שברצונו לשבת עם מרן ביחידות. מיד הוציאו את כל הנוכחים, והיחיד שהורשה להישאר לשמוע את סוד שיח הצדיקים, היה בנו של מרן.

החל הבבא סאלי לדבר עם מרן בנסתר ובנגלה, ולפתע פנה אליו הבבא סאלי ואמר לו: "שמחתי מאוד לראות את פני כבוד תורתו, בבקשה! ישאר כבודו עמנו, נערוך סעודה ונביא יחד את הגאולה! מרן הודה על ההזמנה, אך התנצל שהוא ממהר לבני ברק, שם עליו למסור שיעור קבוע בבית כנסת משהדים כבכל יום שלישי. דחק בו הבבא סאלי "אני וכבודו יכולים להביא את המשיח!".

מרן חשב מעט והשיב בלשון הגמרא "גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש..." (מגילה ט"ז סע"ב). המשיכו שניהם להשתעשע בעוד כמה דברי תורה וסודותיה, ולאחר מכן ליוהו הבבא סאלי עד ליציאה.

כשהיו ברכב בדרכם לבני ברק, תמה הבן בפני אביו מרן: "ילמדני אבא, מדוע התנגד להזדמנות כה גדולה?". השיבו מרן ברוב ענוותנותו: "הרב טועה בי, הרי יודע אני בעצמי שאין בי כלום!".