אמא, אולי מחר יהיה לי זמן. אבל אמרתי את זה כבר אתמול

הלו. כן, אימא. כן. את לא צריכה להתקשר כל הזמן, אני מסתדרת. אני כבר גדולה. אני בעבודה. כן. כן. ביי. ביי. שלום. טורקת וממשיכה באנדרלמוסיית העבודה, ודאגותי עולות על גדותיהן.

לא הספקתי, לא הצלחתי.

אני פשוט חיה את עצמי. אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לך, אמא, מה שאינני יכולה. ולכתוב לך אני לא אספיק. עד שאמצא איזה גרפיקאי שיסכים לעשות לי גרפיקה, שייתן למכתב שלי שיק כזה, זה כבר יהיה מאוחר מידי. יעברו הרגשות.

אפילו שאנסה לאייר אותך, טהורה וטובה כמו שאת, עם הצבעים המדויקים, ולא כמו בכל האנימציות ותלת ממד, אני כנראה לא הצליח.

אפילו לתת לך כסף אני לא יכולה, כי הכסף אצלך ביד, ואין לך חשבון בנק משוכלל.

אף פעם אני לא באמת אדע כמה את נתת לי, כמה תפילות. ידיך על עיניך, ודמעות ששפכת עלי, שאני אהיה כמו אימותינו הקדושות, וכמו... אמא, אפילו להיות כמוך אני לא מצליחה להיות. לא מבזבזת שניה לריק.

פשוט.

את נתת לי את מתנת החיים. בכל קושי היית לצידי וניחמת, עם הכי הרבה חום ואהבה טיפחת ואהבת. תמיד הייתי היהלום שבכתר – רצית כל כך שהיה לי הכל ורוד. את אהבתך לא יקחו, כמה שלבך רק יכאב. הלוואי שהייתי יודעת כמה שאני חשובה לך, להיות הממשיכה שמצמיחה את עץ השורשים. אמא, חכי, אני מבטיחה שאעשה הכל לתת לך את כולי. ללכת בדרכיך.

אני לא מספיקה לחשוב. כשמטר צעקות של הבוסית ודפיקות על השולחן שאמשיך להקליד ולטלפן עוצר את הרהורי ליבי מלכת.

פשוט קצת לדבר עם אמא, ולתת לה קצת, חצי ממה שנתנה לי. אמא, אני יודעת שאת מחכה לי עכשיו, בדיוק כמו שחיכית לי והתגעגעת אלי כשחזרתי מהגן.

אולי מחר יהיה לי זמן. אבל את זה כבר אמרתי אתמול.

אז פשוט לי כבר כבה האור, תם זמני, ואמא למנוחת עדן.

רק כמה דקות תתייחסו יפה להורים, כי יום אחד, כשכבר תוציאו את עצמכם מכל אנדרלמוסיית הטכנולוגיה והעבודה, הם כבר לא היו שם.

ממני, אחת שמתייסרת, ורצתה כל כך.....

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.