הסכין יצאה בשלום – למה אנחנו לא?

קראנו בחדשות ש-19 סכינים נכנסו בשערי הקניונים ומרכזי הקניות מבלי שאיש נתן דעתו עליהם.

כולנו נחרדנו. האמנם? איך לא שמרו המאבטחים על הפתח כפי שצריך? הלא לשם כך שמנו אותם שם?!

לי, ערב יום הדין, הזכיר הדבר משהו אחר.

חשבתי על יום הדין, שהנה הוא אחר כתלנו.

חשבתי על כך שגם אנחנו כאותם מוליכי סכינים.

גם אנחנו בטוחים שהצלחנו. שנשארנו על פני האדמה, על אף שחטאנו, על אף שפשענו, על אף שסררנו. אנחנו ממשיכים בדרכנו ולא חוששים מדי. הנה, עובדה שהדרך הזו עובדת, עובדה שאנחנו מעבירים סכין אחר סכין ולא נתפסים.

ראש השנה מזכיר לנו שלא כך הוא הדבר. עוברים ועוברים ונדמה לנו שאין רואים. אנחנו טומנים ראשינו באדמה וחושבים שאיננו נראים, אבל יש רואה הכול ויודע כל. הוא זה שנותן לנו לעבור ומאפשר לחזור, הוא זה שמוליך אותנו אל השער שוב ושוב, ואנחנו איננו מבינים.

בואו נחדיר לראשינו שאין דבר כזה לחטוא לנצח. בסופו של דבר הכול נכתב, הכול נחתם והכול מסתיים.

בתמימות אנחנו סבורים שכפי שהצלחנו להעביר 19 ימי ראש השנה בהיחבא, או 40 או 60 כאלו, כך נצליח גם הפעם.

האמנם? האם מישהו מבטיח לנו שנצליח לעבור בלי להיתפס גם בשנה הזו?

בואו נפסיק לנסות את הקב"ה. בואו נעבור בשער נקיים ומבורכים, בואו נדאג שלא ניתפס כשעוונותינו בידינו. בואו נבין שהקב"ה מזהיר אותנו ורגע האמת בו יבוא.

בואו נחזור בתשובה.

שנזכה כולנו לעבור בשער בראש מורם.

ושתהיה לכולנו שנה מלאה בטוב.