הטור המאויר לפרשת ניצבים: הסיפור האמיתי שלי

ברשותכם, רגע קטן לפני ראש השנה, רגע קטן מגזר דיננו...שיהיה לטובה ב"ה. אני רוצה לספר לכם השבוע את הסיפור שלי! ברוך ה' כל שבוע אני מביא סיפורים חדשים ברחמיו הגדולים של ה' יתברך, ושואלים אותי אנשים: "אנחנו מאוד מתחזקים מהסיפורים שלך, הם באמת אמיתיים? אז תרשו לי לספר לכם סיפור שסיפר הרב שבדרון זצ"ל, שהיה דרשן גדול שחי לפני כעשרים וחמש שנה. הוא סיפר שפעם אחת הוא הלך לחזון אי"ש זצ"ל ושאל אותו האם מותר לו להמציא סיפורים לא אמיתיים כדי לחזק ולקרב יהודים... הוא מספר שהחזון אי"ש אמר לו שכן! וזה הסיפור הראשון.

ולסיפור שלי, לפני כחמש עשרה שנה סיימנו אני ואשתי שתחי'ה את לימודינו בעיצוב גרפי. הינו אז רחוקים שנות האור מתורה ומצוות. החלטנו לפתוח סטודיו לעיצוב, וכך היה. עסק הלך וטפח. הצלחה גדולה מאוד, עבדנו שמונה ימים בשבוע עם חברות גדולות, קמפיינים, קטלוגים, תצוגות אופנה, דוגמנים, דוגמניות, מכונים ומכוניות. הרווחנו יפה מאוד! עד כאן הכל נשמע כמו חלום שהתגשם.

אכן, חלום הגשמיות.

ואז זה קרה. חזרנו בתשובה.

"טוב, אשתי היקרה", אמרתי לה, "יש לי כיפה, קצת זקן אני מידי פעם קובע גם עיתים לתורה. התלבטתי עם עצמי. איך זה בדיוק מסתדר עם כל הדוגמניות והציורים הבלתי צנועים רח"ל שאנחנו עוזרים להם להיות מופצים? זה מה שנקרא, אני חושב, 'מחטיא הרבים'?".

אשתי מסתכלת עלי, ומסתכלת על המחשב, ושוב עלי... "אני לא יודעת מה להגיד לך. צריך לשאול את הרב שלנו!".

"רעיון מצוין!", אמרתי בהתלהבות. "אהה, אבל מי זה הרב שלנו?".

אז השלב הבא, זה למצוא רב.

אמרתי לאשתי שאולי כדי לשים מודעה יפה, "דרוש רב". "אני מכיר גרפיקאי טוב". אמרתי בגיחוך...

ועכשיו באמת. חבר סידר לנו ללכת לאיזה רב גדול. נכנסו ברטט וזיע הסברנו לו את המצב. הוא הסתכל ונאנח. "אתה כבר תדע מתי להפסיק...".

"מה? לא הבנתי, אני יכול להמשיך לעשות קטלוגים של ציורים לא צנועים, פרסומות של דוגמניות?".

"לא זה מה שאמרתי", זז הרב באי נוחות על כיסאו המרופד.

"אמרתי שאתה תדע לבד מתי להפסיק. ככל שתתקדם, אתה כבר תדע מתי זה כבר לא שייך".

יצאנו משם מרוצים, אך מבולבלים.

"טוב, מה עושים? נוותר על הכל? זה המון כסף! איך נסתדר?".

"אני אתך, מה שתחליט...".

לא היה לי אומץ לעשות את הצד הזה. אך עלה לי רעיון, וכך היה...

ערב ראש השנה, והמגזין היה צריך לצאת. היה מאוחר מידי להבריז לו ברגע האחרון. בעל המגזין, כהרגלו, שלח לי את כל החומר של התמונות שאמורות להיכנס במאמרים, שזה כולל שלל של נשים לא צנועות בעליל. בגדים כנראה לא היו החלק החזק שלהם. אמרתי לעצמי: אין לי מה להפסיד, יותר נכון יש לי המון מה להפסיד... כסף, כסף, כסף! "בשם האומנות" לקחתי את התמונות שהוא שלח לי, ופשוט הצבתי אותן במאמרים בצורה כזאת שלא רואים כלל את המקומות הלא צנועים, או במילים אחרות – לכל התמונות השארתי רק את הראש, או שעשיתי חיתוך רק של הידיים וכפות הרגלים... מבחינתו, כנראה החרבתי לו את המגזין. מבחינתי, זו היתה יצירת אומנות, בתקווה שהוא לא ישים לב, וזה יעבור! המוטו היה – "אומנות או נמות"...

שלחתי  לו את "יצירת האמונות" שלי, וחיכיתי לגזר הדין.

ואז נשמע צלצול. עניתי בזהירות, "הלו?". שקט נשמע מהקו השני.

"אתה גאון!!! איזה יופי! יצירת אומנות! שדרגת לי את כל המגזין!".

נשמתי לרווחה. הבטתי למעלה ומלמלתי: "תודה ה', אני חייב לך".

"יופי, עמית, עבודה נפלאה. תסגור את המגזין לדפוס ותשלח, ואל תשכח את העיצוב של השער".

"איזה שער?.... אמרתי, ובלעתי גוש של רוק שבקושי עבר לי את הגרון.

"אני שולח לך תמונה, תשים אותה בגדול על כל השער, אבל אל תחתוך אותה. שים אותה כמות שהיא!".

קיוויתי בכל ליבי שזו תהיה תמונה של מלכת אנגליה... שלא שיכניס אותי לניסיון ולביזיון, ועוד לפני ראש השנה!

התמונה הגיע במייל. חששתי לפתוח אותה... קראתי לאשתי שתבוא לפתוח.

"נו?" צעקתי לה מהצד השני של הבית. "תגידי לי שזו תמונה של מלכת אנגליה!".

"אהה. לא חושבת. זה נראה לי יותר "מלכת האיים הקריביים", כלומר, אני מנסה לחפש איזה אות חיים לחתיכת בגד".

רציתי לבכות... הרגשתי ממש על פתחו של גיהנום! צעקתי לה'. "פתח לי שערי שמים פתח לי את השער של המגזין הזה! אני מוכן לוותר על כל הלקוחות האלה ועל כל הכסף, ולקחת את כל הכישרון שנתת לי רק לקדושה. רק תן לי סימן שאני עושה את הדבר הנכון"...

יומיים לפני ראש השנה, ויום לפני שהמגזין אמור לצאת, שלחתי לבעל המגזין אימייל עם מכתב נוגע ללב והסברת לו את המצב שאני נמצא בו, ואת החיים החדשים שבחרנו, שלא ממש תואמים לרוח המגזין, ושאני מוותר על הכסף – רק שימחל לי שאני לא יכול לעשות את המגזין הזה.

חיכיתי לתשובה ממנו, וגם לתשובה מה'...

הגיע ראש השנה, תפילות, שופרות, בכיות. ה' הוא המלך.

במוצאי החג אני פותח את הנייד ומקבל הודעה מחבר משותף שבעל המגזין נפטר בפתאומיות לאחר שהובל באמבולנס בתוך החג לבית החולים, ושם נקבע מותו.

הייתי בשוק... התחלתי לבכות כמו תינוק. "ה', זה הסימן ששלחת לי?".

חשבתי שבעצם ניצלתי, אם היית ממשיך את המגזין הזה אולי הייתי יחד איתו כנראה בגיהנום...

לאחר שנרגעתי הדלקתי את המחשב, ופתאום ראיתי הודעה חדשה שהתקבלה ממש כמה דק' לפני כניסת ראש השנה. זה היה מבעל המגזין. הוא החזיר לי תשובה על המכתב ששלחתי לו.

"עמית היקר, רצית להגיד לך שאני מאוד מכבד ומעריך את ההחלטה שלכם ובדרך שבחרתם. תדע שכתוב: "אין צור כאלוקינו". כותבים חז"ל "אל תאמר אין "צור" כאלוקינו אלא אין "צייר" כאלוקינו!". אני מאחל לכם שנה טובה ומתוקה וחיים ארוכים מאושרים!

השורה התחתונה:

"ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו"

נכון, אנשים אומרים קשה להם לעזוב את המקצוע הישן למרות שהוא לא תואם לאורך החיים חרדי או הדתי. אני אומר להם אתם צודקים אף אחד לא אומר שזה קל אך יש דבר אחד שלא ניסתם וזה מסירות נפש! "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"...  כתוב בספר "בחובת הלבבות"  שהבוטח בה' פרנסתו מובטחת לו מכל מקום שנמצא בעולם וכל דבר ודבר בעולם יכול להיות האמצעי לפרנסתו כשהבורא רוצה. הרי לא חסרים אמצעים לבורא במה לפרנס את האדם בכל עת ובכל מקום.