שכנות יקרות, לו רק הייתן יודעות, מבינות, מרגישות

"היום על כל שטות ישר רצים לרבנות", הן מלחשות אחת לשנייה, משתדלות שהמשפט יגיע לאוזניי.

מסתכלות עלי, חזק חזק, במבט מאשים. אני לא רוצה לקרא לזה רוע, באמת משתדלת לדון לכף זכות.

אבל רק רציתי שתדעו.

שאני מרחמת עליכן, בכל ליבי. מרחמת וכואבת. כי אתן לא מבינות, ולא תבינו לעולם. לב אטום לא יקרא את הסבל ולא יבחין במצוקה.

לו הייתן יודעות שאני בורחת עכשיו, כמה שיותר מהר, מכל הקרעים והשברים. מתרחקת מהמקום הנורא ההוא, הנרמס. המושפל. הנדרס.

לו הייתן מבינות שסבלתי שנים שנים של שקט, מחאה שאינה נשמעת. נכון, לא שמעתן צעקות מחלון ביתי, מעולם לא. אבל זו בדיוק הייתה הבעיה.

לו הייתן מרגישות את הכאב, הפחד הנורא. לו הייתן מפנימות שזה לא בסדר. שגם לשתוק זו אלימות. ששתיקה לעיתים בוערת יותר ממכות, משפילה יותר מצעקות.

אולי הייתן מקבלות את החלטתי.

כי אחרי כל כך הרבה שקט, אני צועקת עכשיו, בדרכי שלי. שוברת כלים ומוסכמות. וזה מותר לי, וזה הכי לגיטימי בעולם.

אז רק רציתי שתדעו,

שאין לכן זכות.

להעביר ביקורת,

לקרא תיגר על בחירתי,

לאלץ אותי לספר.

חותמת בדם ליבי.

גרושה.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.