המנגנון המיוחד ביותר של האדם

משאבים אדירים מושקעים מדי שנה בניסיון לפצח את החידה הגדולה מכל: חידת הבריאה.

אדם ואדמה, שמים ומים. מרבדי דשאים, שיחים נמוכים נאים ועצי-עד מתנשאים. פרחים מרהיבי עין - מהם ריחניים ומהם טורפים. חרקים רוחשים, בעלי כנף מעופפים, אחרים - זוחלים, צועדים או שטים ושוחים. ובקוסמוס, מיליוני שמשות, גלקסיות וכוכבים...

כיצד נוצר היקום ומהו סוד ההרמוניה הנפלאה שבו? האם ישנם קודים מוגדרים המשותפים לכל, שהם סוד הקיום? אם אכן קיים צופן נסתר בעולמינו, האם ניתן לגלותו?

בספר הקבלה הקדום ביותר, ספר יצירה, מבואר שהיקום נברא ב.. אותיות!

עיקרון זה הוא גם היסוד עליו מושתת ספר הזוהר, ולפיו עשרים ושתיים האותיות העבריות הן הנוסחה המרכיבה את כל חלקי ופרטי היקום, על פי צירופים שונים של האותיות, וזהו גם סוד שם האדם וסוד השפעתו על האדם.

הדבר דורש כמובן ביאור. אך נפתח תחילה בהתבוננות באופן הגיית האותיות - במהות הדיבור עצמו.

*

מנגנונים רבים, מורכבים ופלאיים, מתחברים יחדיו ויוצרים את גוף האדם - את אותו מבנה עתיר מערכות מזעריות וחכמות: מערכת צילום לזיהוי הסביבה, מנגנון לקליטת צלילים, תאי אחסון מידע, מערכות מנופים ושינוע, קליטת ריחות, אבחון טעמים, מערכות הגנה אנטי-חיידקיות, צפנים גנטיים המסתתרים בכל תא, ועוד.

ומהי המערכת המיוחדת ביותר והמופלאה שבכולם?

למרבה ההשתאות, בדיקה אובייקטיבית מעמיקה תגלה כי דווקא מנגנון הדיבור אשר מתקבל אצלנו כמובן מאליו, וכמעט שאין אנו מתייחסים אליו כאל עניין שיש בו משהו מיוחד - הוא המיוחד והפלאי ביותר באדם. מנגנון זה המעניק לנו את היכולת המופלאה והייחודית למין האנושי, לדבר במילים, פועל באמצעות מערכת מורכבת, המסוגלת ליצור צלילי הברות שונות מהאוויר היוצא מהפה, ולחבר אותן למילים בעלות משמעות, המצטרפות למשפטים שתוכן מחשבתי ורעיוני יצוק בהן. ומה גם שמנגנון קסום זה מושתת על יכולת גבוהה יותר, שאף היא ייחודית למין האנושי – חשיבה במילים ברות תוכן.

אילולי מערכות מופלאות אלו, היינו כולנו מתַקְשרים בינינו ככל בעלי-החיים, באמצעות נהימות ותנועות גוף בלבד. ללא שיחה שיש בה מילים, ללא הבעת רעיונות מחשבתיים, ואף ללא כתיבה. שהרי אם אין מילים, אין משפטים ואין כתיבה. במצב כזה, כמובן שלא היתה בידינו שום אפשרות להעביר ולקבל מידע מורכב. לא היינו מסוגלים להתחנך ולחנך כראוי לערכי מוסר ותיקון המידות, וגם לא לפעול בכל תחום הדורש שיתוף פעולה באמצעות שיחה. ובמילים אחרות: ללא דיבור, היינו ככל בעלי-החיים.

ואכן, בספרו "מוצא האנושות" כותב החוקר ריצ'ארד ליקי, כי לאחר שהתברר שישנם בעלי-חיים המסוגלים להתקין כלים, להשתמש בסמלים, ואף לזהות את דמותם בראי – "רק יכולת הדיבור הייחודית לאדם נשארה בלא פגע. כך שהבלשנים הם המגינים האחרונים על ייחודיותו של האדם".

*

ועדיין השאלה הגדולה נותרה פתוחה: כיצד נשיפת אוויר הופכת למילים ולמשפטים שתוכן מחשבתי יצוק בהן? מהו מקורה של יכולת מופלאה זו שבאדם? אמנם מרוב הרגל בדיבור, הדבר מתקבל כמובן מאליו. אך אם נשתחרר לרגע מההרגל, נגלה חידה עצומה שיש בה פלא על פלא. ראשית, עצם היכולת לחשוב במילים (!) שיש בהן משמעות, לייצר באמצעותן רעיונות חדשים ולפתח את ההבנה בכל ענפי החכמות והמדעים - דבר שאינו קיים בשום בעל חיים. ובנוסף, היכולת להניע את חלקי הפה המשמשים לאכילה: שיניים, שפתיים ולשון, בטכניקה מיוחדת היוצרת מהאוויר היוצא מקנה הנשימה את כל הצלילים הנדרשים להגיית אותיות הדיבור; לחברן למילים ולמשפטים שיש בהם מסר; ולשגרן דרך האוויר אל אוזן הזולת. הלא הוא אותו איבר מורכב, העשוי באופן שיתאים בדיוק לקליטת תנודות גלי הקול שבאוויר, ולהמרתן למסר הנקלט במוח.

אמנם גם בעלי החיים השונים, משמיעים בדרך-כלל צלילי אותיות. אולם כל אחד מהם אינו משמיע מטבעו אלא רק אותיות מסויימות. כגון, התרנגול: את אותיות ק, ר. השור: את אותיות מ, ו. הכבש: את אותיות מ, ה. הציפור: את אותיות צ, ף. הנחש: את האות ס. ואילו האדם הוא היצור היחיד אשר קיבל בטבעו את השמעת צלילי כל האותיות, המצטרפות יחדיו לדיבור בר הבנה. וגם יכולת מרשימה וייחודית זו, דורשת ביאור.

לאחר הקדמה ארוכה זו, ניגש להסבר הדברים על פי המבואר במקורות היהדות.

*

על פי תורת הסוד, יכולת הדיבור במילים אינה שייכת לעולם הטבע החומרי של הגוף (כאכילה ושתיה), אלא למערכת הרוחנית של הנשמה העל-טבעית. 

וזהו ביאורו של הנאמר בתורה, שהאדם הוא היצור היחיד שנברא דומה במידת מה לבוראו. ככתוב " וַיִּבְרָא אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ". ברור שאין הכוונה כאן לדמיון פיזי, אלא לדמיון בשתי היכולות המבדילות את האדם משאר הנבראים, ובהן הוא דומה לבוראו, הלא הן: יכולתהבחירה, ויכולת הדיבור. אמנם ברור שהדיבור האלוקי אינו כדיבורו של האדם. שהרי הבורא אינו גוף ואין לו דמות הגוף. אלא שהבעת הרצון האלוקי הוא בחינת הדיבור אצלנו. ודיבורנו הוא כמשל מוגשם ומגושם לדיבור האלוקי ('רצון' הוא בבחינת הדיבור במחשבה. ואילו הבעת הרצון, הוא הדיבור במילים. 'אמירה' היא קצה המחשבה, כמו ש'אמיר העץ' הוא קצה העץ, ו'אמרת הבגד' הוא קצה הבגד). וכן מופיעים בתורה ניסוחים דומים בנושאים אחרים, כמו למשל הכתוב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ. תָּמִיד עֵינֵי ה' אלוקיךָ בָּהּ". שהכוונה לראיה והשגחה תמידית, ללא עיני בשר. וכן: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא". כלומר אנהג בהנהגת מידת הדין.

כי כשם שהבורא ברא את הבריאה כרצונו, באמצעות הבעת רצונו בדיבור - ככתוב בתורה בפרשת בראשית – כך ברא באדם, נזר הבריאה, את היכולת הפלאית שאינה קיימת בעולמם הרדוד של שאר בעלי החיים – לחשוב במילים, ולדבר. לפי שבעלי החיים שייכים לעולם הטבע, ואילו המחשבה והדיבור אינם שייכים לעולם הטבע אלא לעולם הרוחני, עולם הנשמה. לכן, האדם אשר קיבל נשמה שנבראה בצלם אלוקים, קיבל את היכולת האלוקית המופלאה הזו הקיימת בנשמה. ואכן, כמו הדיבור האלוקי, גם דיבורו של האדם מסוגל ליצור מציאות, כמבואר להלן.

משום כך בביאור הפסוק האמור בבריאת האדם: "וַיִּיצֶר ה' אלוקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה", כתב אונקלוס בתרגומו: "ונפח באפוהי נשמתא דחיי, והות באדםלרוח ממללא". כלומר, נשמת החיים נעשתה באדם לרוח מדברת. הרי לנו שכאשר התורה אומרת שעם כניסת הנשמה לגוף נעשה האדם ל"נפש חיה", כוונתה לומר שהוא נעשה ל"רוח מדברת". משום שהמייחד את האדם משאר בעלי החיים בנשמה הגבוהה שקיבל, מתבטא ביכולת הדיבור שמקורה רק בנשמה. אותה יכולת רוחנית פלאית, שבה נשמת האדם דומה לבוראה.

לכן, האדם המדורג בפסגת מרכיבי הבריאה: דומם, צומח, וחי, נקרא בשם: 'מְדַבֵּר'.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.