לכו תדעו איזה תלמיד חכם ענק גר כאן לפני שנים, ומה קרה לו ולמשפחה שלו

מעולם לא הייתי שם לפני כן, אבל בכל מקום אליו נשאתי את עיני ליוותה אותי תחושת כאב עמומה, שמקורה בזיכרון צורב.
הכבישים, אוהו הכבישים. שעות של נסיעה, והנוף בצדדים לא מתחלף. יערות ויערות, ועצים, איזה עצים. כל כך אימתניים, כל כך גבוהים, והצפיפות שלהם, זה משהו. ואני אומרת , לכו תדעו כמה דם יהודי שתתה האדמה שהצמיחה את עצי-המפלצת הללו. מעבר ליערות יש עוד יערות, ועוד. בסוף הגענו למקום יישוב. בתים נמוכים וישנים, שמספר שנותיהם ניכר בהם היטב, שבילים וסמטאות וגם הרבה גדרות רעועים שאף אחד לא טרח לחזק. הכל נראה כל כך ציורי, כל כך שליו ורגוע. הרוח מלטפת והשקיעה כבר בעיצומה, אבל אני אומרת שקר. השלווה הזאת, היופי הזה – כל אלה רק סיפור כיסוי לזוועות שהתחוללו פה. מסתכלת על הבית בקצה הכפר. לכו תדעו איזה תלמיד חכם ענק גר כאן לפני שנים. לכו תדעו מה קרה לו, למשפחה שלו, מה עשו להם פה, בכפר המאויר הזה. והסמטה הזאת, שעכשיו יושבים בה שני ילדים ומשחקים, אולי לפני שנים ישבו שם ילדים אחרים, מעם אחר, עם שסבל כל כך הרבה על עצם היותו. איפה הילדים האלה עכשיו? למה רוב הסיכויים שהם כבר אינם מזמן? כן, הם כבר אינם. ואין כאן כבר שום דבר... לא בית כנסת, לא מזוזה בפתח הבקתה, ואפילו לא בית מרזח שהוחכר לאיזה יהודי הגון. כלום.
בבוקר נסענו לבית הקברות, והלב שלי בכה. גם על אלה שקבורים פה, בגולה הארורה, אבל יותר מכל, על אלה שלא זכו לקבורה. לא בגולה, ולא בשום מקום אחר. אלה שנרצחו בדם קר בהמוניהם, אלה ששדדו אותם, רדפו אותם, השפילו ובעטו אותם, שאיש לא חס על חייהם ועל חיי ילדיהם. העם היהודי, העם הנרדף והנמלט, המוכה והכאוב – אך עדיין עם הנצח, שלא מפחד מדרך ארוכה.
הנסיעות היו בלתי נגמרות, והאנשים מסביב היו שונאים. ניתן היה לראות זאת במבט עיניהם, בקמיצת השפתיים. אני נושמת את האוויר, והוא לא טוב לי. הארץ הזאת טמאה, הארץ הזאת לא שלנו, ולא רוצה אותנו. אף פעם לא רצתה אותנו. בדם ואש הוכיחה זאת.
ואז, אחרי המסע הזה, הגעתי לקבר של הצדיק, והבנתי. הבנתי למה צריך לנסוע עד לפה, למה צריך לעבור את הדרך הזאת, רק כדי להסתכל על יערות העד האפלים, על הכפרים הקפואים ועל עיניהם העוינות של התושבים, שלא טורחים להסתיר את שנאתם. פתאום אתה מבין שלמרות הכל, אנחנו ניצחנו. נכון, הכאב הוא קורע. אבדנו המון אנשים יקרים וחשובים, מתלמידי חכמים עצומים ועד למתקני נעליים, אשר אלה וגם אלה עבדי ה', יהודים בעלי צורה שנקטפו מעמנו באכזריות וברוע לב. אין שום אפשרות לתאר את כל הסבל שהיה מנת חלקינו כל הדורות, את האבדן, המלחמות, והדם שנשפך כמו מים. אבל כשחזרתי לישראל וראיתי את עולם התורה המשגשג, את עטרות ראשינו, את הילדים עם הפיאות המסולסלות וגם את אלה שבלי, ואפילו את הסנדלר הקשיש היושב בפינת השוק, ידעתי שניצחנו.
אוקראינה, ארץ ארורה שלא היתה ראויה להתקיים אם לא קברותיהם הקדושים של בני עמנו, שדמם צועק מן האדמה... "השמים מספרים כבוד א-ל", והשמיים שלך מספרים את סיפורך. סיפורה של ארץ רוצחת, בוגדת.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.