חשבתי שאולי בחג הזה כבר לא אצטרך להכין את עצמי למבטים המרחמים

המחברת, הוי המחברת. כבר שנים שהיא סופגת את רגשותי ותחושותי בשיחותי עם השם ועם עצמי. כשאני פותחת אותה באקראי, אני יכולה לקרוא על התפילה שלי להשם, ועל אמונה תמימה שבפסח הבא כבר אהיה בהריון. החג בקרב המשפחה המורחבת יהיה אז כל כך מדהים, אוכל לרכז את כל כוחותי בשמחת החג. סוף סוף לא אפחד מהמפגש עם בני המשפחה, לא אצטרך להכין את עצמי נפשית לשאלות המחטטות, למבטים המרחמים, לבשורות הטובות שהסתירו מאיתנו. החג דורש ממני לשים מסכה עם חיוך שלא יורד, ולהתאמץ חזק שלא יזלגו הדמעות מעצמן, שלא אגיב על ההערות שמופנות כלפי בציניות, ואגרום לחוסר נעימות ותחושת ניכור עם הסובבים.

הגיע החג... תשאלו אותי איך היה? הרבה פחות טוב ממה שחשבתי. תחושת הריחוק מהמשפחה הייתה מורגשת, וממש שברה את לבי. אבל זה כבר מאחורי.

אז מה השם רוצה ממני?
במבט מעמיק, דווקא בחגים, בעיקר בשנה האחרונה שבה המשפחה הקרובה התרחבה (שלא בזכותי), הרגשתי בעוצמה חזקה ביותר את קרבת השם. אלו הרגעים שהקושי כל כך גדול, תחושת כאב בלתי נסבלת עד שהגיעו מים עד נפש, ואז זה רק אני והשם בעולם, רק אני והשם.
אנסה לתאר את התחושה במילים? אני והשם שותפים בסוד הבדידות, הריקנות והיגון שבי, השם אוהב אותי, מנחם ומלטף את לבי, מן תחושת עונג שמהולה בהבנה שאין עוד מלבדו והוא זה שיושיע אותי.

בנות יקרות,
זאת הפעם הראשונה שאני כותבת כאן למדור. הרגשתי שחסרה הנוכחות שלנו, "מאותגרות הפוריות" (ממש לא אוהבת את הכינוי הזה). אני יודעת שחלקכן מרגישות כמוני ורוצה להבהיר שאתן לא לבד, אנחנו יחד בסיפור הזה, ובע"ה ניוושע כולנו במהרה, השם לא יבזה תפילת עני.  

הטיפ שלי להיום:
קני לך מחברת ורשמי מכתבים להשם. את כל שעולה על רוחך. השליכי על השם יהבך, העבירי את כל הרגשות והמחשבות השליליות על הדף ותחליטי שהן יישארו שם – ואת תמשיכי בחייך, משוחררת ושלווה.

אמשיך אי"ה לספר לכן על המאורעות, התחושות וההתמודדויות שחולפות עלי. מקווה שתצטרפו אלי ונתחזק יחד.
אוהבת
אני